קולקציות >
השמלה הזאת נראתה כאילו היא אמורה להיות במט גאלה. אבל היא הייתה בראשון לציון
תצוגת הבוגרים של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר אמנם נדדה למחוזות רחוקים ואקזוטיים, אבל לא נראה שמישהו מהתל-אביבים בשורות הראשונות התחרט לרגע על הנסיעה לראשון בצהרי חודש יולי. כתמיד, על המסלול חגגה אופנה מקורית ומרגשת: לגברים ולנשים, לחנויות או לתערוכות, למוח וללב. כולל כמה וכמה רגעים שגרמו לקהל להתפעל בקול רם
"השנה החלטנו להרחיב אופקים ולצאת מהבועה התל-אביבית", הודיע בפתח נאומו מנחה תצוגת הגמר של שנקר, ד"ר גיא טל, והקהל, שכיתת רגליו בצהרי יולי עד ערבות ראשון לציון (!) צחק צחוק חצי-מריר שיש בו יותר מטיפת אמת. אבל האמת היא שעם כל האקזוטיקה הרחוקה, המילה הטובה הראשונה כאן תוקדש הפעם ללוקיישן: מוזיאון קמפוס הפניקס (החברה שגם נתנה חסות לתצוגה) הוא מרחב מרשים במיוחד, שהציע חלל תצוגה הולם מאוד, נקי ואלגנטי, עבור צונאמי הכישרון השנתי של שנקר.
נאומי הפתיחה של נשיא שנקר שיזף רפאלי וראש המחלקה לעיצוב אופנה אילן בז'ה הזכירו רק במעט את הנסיבות הידועות היטב שבהן העבירו הסטודנטים המסיימים את ארבע שנות לימודיהם. ובאמת, למי יש עוד כוח לשמוע על הכאוס הבלתי-אפשרי של המלחמות והמילואים, הטילים והטראומות. רפאלי דיבר על כך שיצירות הגמר בונות גשר בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם, ואנחנו בהחלט רצינו כבר לחצות אותו קצת אל משהו שלא ממוסגר כמשימה לאומית. ואכן, זה בדיוק היופי של התצוגה, בכל שנה מחדש: המסלול הזה הוא המקום שבו התחושות האישיות ביותר, גם כשהן קשורות קשר הדוק למציאות שסביבן, הופכות לאופנה בתנועה.
מיכל עבר הדני פתחה חזק, עם טייק על אופנת קולג' אמריקאית כפנטזיה ילדותית דביקה ושברירית, שכללה כמה פריטים ומראות גבריים לבישים לחלוטין. המגמה הכללית של התחזקות העניין באופנת גברים – גם מצד מעצבים ומעצבות וגם מצד צרכנים וצרכניות – הורגשה גם בפרויקטים המעולים של מישל פיין, ליאה קלמן, מיקה בן יהודה ושיר עמרם שנהנו לשחק עם מוטיב הגבר-ילד הנוגע ללב.
לא הוזנח, כמובן, גם העיסוק בנשיות: שי לוסט פנתה אל ארכיטיפ המכשפה בתחכום מרגש, הילה ורדי התגברה יפה על הקלישאה הפוטנציאלית שבשילוב פריטי הלבשה תחתונה ענוגים על רקע צבאי, תמר בלומנפלד הציגה גרוטסקה פטישיסטית מרהיבה ונוגעת של מושג הבובה, ונהר רוט עיצבה קולקציה לבישה לנשים גדולות, שרק מגדילה את נוכחותן במקום לצמצם אותה.
ניצן ביטאו ואורלי ונסה עסקו שתיהן בגבר הישראלי האתיופי: הראשונה דמיינה מחדש את מסע העלייה לארץ כפעולה אלגנטית ונעלה, והשנייה הציעה טייק עכשווי שמתחבר לתרבות ההיפ-הופ ויצרה מעין פיוז'ן סטריט-מדברי מגניב לחלוטין. אריאל זילברשטיין, עדן כהן ומיאר ברכאת סומנו כשמות של מעצבות שעוד נמצא את עצמנו בחנות או באתר שלהן בעוד זמן לא רב, עם טיפול מעניין, נגיש ולביש בחומרים כמו עור וצמר.
טכניקות מרשימות מאוד של מניפולציות על בדים במיוחד הופגנו אצל אופק זיו, דביר צימבלר, ירדן שיקלי וגבריאלה לוין – ששמלת הסלילים המתפתלים שלה עוררה השתאות מוחלטת בקהל ונראתה כיצירת קוטור שמקומה על השטיח במט גאלה. מראות נוספים שנרשם קונצנזוס של התפעלות סביבם הן שמלת דגי הזהב של גל חיון ושמלת הטחב הירוקה של נועה אטיאס.
אופיר ויסל רקמה חלום בלהות מצמרר, ורותם קצר ותמר יעקבי הפכו את המסלול ליער מכושף של גידולי פרא, עם רוך פרחוני יפהפה.
בכל אלה, ואצל רבים אחרים ואחרות, בלטה גדולתם של הפרטים הקטנים – אלה שהכי קשה להעביר כאן במילים ותמונות. "תראי את התיק", "תראי את הגב", "תשמעי איך זה מרשרש" – הפניות תשומת הלב הקטנות והנרגשות האלה נשמעו מכל כיוון בשורה הראשונה, ובאמת היה מאוד לא מומלץ למצמץ בתצוגה הזאת, שלא לדבר על לפזול אל הטלפון. עצם החוויה הזאת, הכוללת אבל גם הפרטנית, מעידה יותר מכל על העובדה שתצוגת הגמר של שנקר לא מפסיקה להיות אירוע מרגש ומעניין, פשוט כי 35 סטודנטים וסטודנטיות שפכו אליו את כל העניין והרגש שלהם. ובכישרון גדול.


























השאירו תגובה