למי לא יצא להתחמק ממטלות בעבודה שלו שהוא מרגיש שהוא לא "אשם" בהן ?– כנראה שלכולנו.
אז באופי שלי אני עובדת מאוד חרוצה כזו שאכפת לה מהעבודה ולא רק באה כדי "להעביר אצבע" בשעון נוכחות.
לצערי כמו כל מקום עבודה טיפוסי גם אצלנו יש עובדים שבאים לעבודה ולא באמת כדי לעבוד.

הגיע סוף שנה, הצטברה ממש הרבה עבודה שדורשת "איפוס" וזה כבר אחרי שפעמיים יצא לי "לאפס" לבד את כל מה שהצטבר.

הפעם הסתכלתי על כמות העבודה והחלטתי שזהו- עייפתי. ממש זימנתי לעצמי שאני לא אקח חלק באיפוס וביצוע העבודה שנערמה.

הזימון הצליח ומהון להון- בסוף יצא שהעבודה "אופסה" מבלי שאקח בכך חלק.

אחי הצעיר הוא הפייבוריט של אמא שלי ואיכשהו היא תמיד מצפה מכולם לפנק אותו ואת אשתו גם כשזה על חשבונם וגם כשזה לא הוגן. לפני כשנה היא ניסתה להפיל עלי לשמור על התינוקת שלו בשבת בבוקר כי הוא היה בבית הכנסת ואישתו לדבריה "הייתה צריכה לישון" אמרתי לה שאני לא מעוניינת וגם כשניסתה להגיד לי סצורה קצת מניפולטיבית "אבל אחותך תמיד מסכימה" אמרתי לה לאקונית "אז אני לא" ומעבר לזה שהתחמקתי ממשהו שלא רציתי לעשות הרגשתי נורא טוב עם זה ששמתי לה גבולות בערך בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.

קבעתי בטעות שני תורים לאותה שעה: רופאת משפחה ובדיקת שיניים שממנה רעדתי. ברגע האמת צלצלתי למרפאת שיניים ואמרתי אני לא יכולה להגיע, הבריאות שלי קודמת לכל ואני כרגע אצל רופאת המשפחה, זה לא היה שקר, פשוט העדפתי בדיקת גרון פשוטה על פני סיוט וכאב הטיפול בשיניים

בעבודה ביקשו ממני לקחת על עצמי עוד פרויקט, וממש לא רציתי כי ידעתי שזה הולך להפיל עליי המון עבודה. פעם הייתי ישר אומרת כן ואז מתחרטת, אבל הפעם פשוט אמרתי שאני כבר עמוסה ואין לי אפשרות לקחת את זה כרגע. לא תירצתי ולא המצאתי סיפור, ופשוט להפתעתי קיבלו את זה.

ב8.6 הייתי אמורה לנסוע שעתיים לכל כיוון ב6 בבוקר לטובת פגישה עם לקוחה שממש לא התחשק לי לפגוש. בלילה שלפני, איראן ירו טילים באופן חד פעמי, כך שהפגישה בוטלה והמלחמה לא התחדשה מעבר ליום הזה. מודה שהרגשתי הקלה עצומה, צריך גם לחפש את הצד החיובי במצב הבטחוני שבו אנחנו נמצאים

השבוע למעשה, אמא שלי ממש רצתה שנלך לכותל.(אנחנו לא מירושלים) אנחנו לא דתיים אבל חשוב לה שפעם בשנה נשים פתק . נסענו בחול המועד ,הגענו עד שער יפו עם המוני אנשים ואז אמרתי לה אין לי בעיה ללכת אבל את מבינה שאנחנו נעמוד חצי שעה בתור לכניסה ואל זאת שהולכת להידחף בין ההמונים כדי לשים את הפתקים שלנו . זה גרם לה לחשוב בשנית ( העמידה בתור ) והחלטנו שנחזור ביום אחר .אז במקום זה לקחתי אותה לסיור במקומות הקולינריים שאני אוהבת בירושלים ( אני סטודנטית באוניברסיטה העברית )

פעם קבעתי להיפגש עם מישהי שממש לא היה לי כוח אליה, וככל שהתקרב המועד רק התחרטתי יותר. בסוף כתבתי לה באותו יום שאני לא מרגישה טוב ושאני מעדיפה לדחות. ברור שלא באמת הייתי חולה, אבל באותו רגע הרגשתי שזה הדבר הכי נכון שעשיתי

22:00 בלילה, סוף יום חופש ארוך ומלא פעילויות. הבנות עדיין ערות, שולפות את הספר הכי עבה וארוך על המדף ודורשות שאקרא להן אותו במיטה.
בדיוק קופצת הודעה בטלפון, הסושי שהזמנתי מחכה מחוץ לדלת ואני רעבה בטירוף.
הבנתי שויכוח רק יגרור עוד שעה של עוררות. התיישבתי ליד המיטה שלהן, פתחתי את הספר והתחלתי להקריא בטון הכי מונוטוני, איטי ומשעמם ביקום כמו מנחת מדיטציה. משכתי כל מילה, הנמכתי את הקול ללחישה מרדימה ותוך שני עמודים שתיהן נחרו.
התחמקתי מקריאת ספר שלם ב22:00 בלילה ומיהרתי לארוחה המנחמת של סוף היום בשקט שלי.

בדיוק כשבעלי הכריז שזה הזמן המושלם לעשות סדר יסודי במחסן שצובר זבל משנת 2015, קלטתי את גודל האסון.
באותו רגע בדיוק המצאתי פרויקט-על: התיישבתי על השטיח בסלון עם קופסת עפרונות ושקית קרטונים, והכרזתי שאני 'חייבת לסיים עכשיו דחוף תכנון קריטי של פרויקט אומנותי שלא סובל שום דיחוי'. הוא הסתכל עליי במבט של 'אין מצב שאת רצינית', אבל אני הרווחתי פטור מלא מלהרים ארגזים מלאי אבק.

כשהייתי בקורס בצבא המפקדים כל שבוע בחרו ״חניך תורן״ שזה דבר שאף אחד לא רצה להיבחר אליו ובמשך 4 חודשים הצלחתי שלא יבחרו בי כשהיו כאלה שהיו פעמיים

הצלחתי להתרחק מאבא שלי שרצה שאלמד כלכלה באןניברסיטה

הצלחתי להתחמק ממשימה בעבודה שממש לא רציתי ךעשות בכך ששכנעתי מישהי מצוות אחר להתחלף איתי. באותה תקופה רציתי ללמוד גם את התפקיד שלה כך שזה יצא מצויין