מגזין >
כילדה לא הרגשתי יפה, אבל היום אני מבינה שהצבע נתן לי את הקריירה
במשך שנים לא מצאה פיי ז'קיטה את המקום שלה: בשכונה צחקו עליה, בבית הספר המרוחק שאליו נשלחה הסתכלו עליה כזרה. השינוי הגיע כשהחלה לדגמן בגיל 16, ואחר כך כשזכתה ב"המירוץ למיליון". אחרי יותר מעשור של קריירת דוגמנות מצליחה היא כבר מרגישה בבית, אבל גם יודעת שעוד רחוק היום שבו החברה הישראלית תקבל אותה באמת. "אמרו לי שלמותג לא שווה לקחת דוגמנית שחורה. הקהל לא מתחבר לזה"
שום דבר בסיפור החיים של פיי (פטימה) ז'קיטה לא היה אמור להוביל אותה למקום שבו היא נמצאת כיום – זוכת ריאליטי ודוגמנית שכיכבה בקמפיינים למותגים נחשקים כמו קלווין קליין ו-Desigual ולמעצבות כמו נילי לוטן ורוני קובו. היא גדלה בשכונת שפירא בתל אביב להורים מהגרים מקונגו, אבל הסביבה המאתגרת הייתה לא רק בחוץ, אלא גם בבית. "היו ימים שאמא שלי לא הייתה מרגישה טוב והייתי עוזרת לה לנקות בתים. ההורים שלי היו מאוד קשים וקשוחים איתי, מבחינתם לספק לי את הצרכים הבסיסיים היה הדרך לאהוב אותי. המנטליות שלהם כאפריקאים מאוד שונה, יש דברים בחינוך שלהם שפה בארץ לא היו עוברים בשתיקה".
אלימות?
"כן, כצורת חינוך, והיום אני והם מבינים את הנזק שזה עשה. אם הייתי גדלה באפריקה אולי לא הייתי מתייחסת לזה כאל טראומה כי זה מה שנהוג, אבל גדלתי בישראל והייתי יוצאת מהבית ומבינה שזה לא תקין. הייתי רואה בתים אחרים והתנהגויות אחרות, וזה רק הגדיל את הדיסוננס שאני חווה. הנוקשות הזו השפיעה על איך שאני רואה אהבה וגרמה לי להיות מאוד קשה עם עצמי. היום הכל מתחיל ונגמר בהורים שלי, אני רוצה להסב להם גאווה ונחת, לקבל את האישור והחיבוק שלהם. בשנים האחרונות המצב בינינו מאוד השתפר".
איך הצלחת לסלוח להם?
"הבנתי שהם גם תרמו לי המון בשיטת החינוך שלהם. הם גרמו לי להיות חרוצה ולהתמיד, זה לא פשוט להיות בתחום הזה 15 שנה ולא לעצור. רציתי לוותר כל כך הרבה פעמים, אבל הם תמיד נמצאים בראש שלי וגורמים לי לרצות להמשיך. זה תהליך, אבל אנחנו במקום הרבה יותר טוב היום. עד כמה שאנחנו רוצים להיות מיוחדים ואינדיבידואליים, אנחנו גם רוצים להרגיש שאנחנו חלק מקהילה. ברגע שאתה מרגיש שלא אוהבים אותך ולא מקבלים אותך, אתה חושב שמשהו לא בסדר איתך".
איך הצלחת לשמור על עצמך כילדה שגדלה בשכונה של עוני, סמים, זנות ופשע?
"דווקא בזכות הקשיחות של ההורים שלי. פחדתי מהם, אז התנהגתי יפה, הייתי ילדה טובה וצייתנית וזה שמר עליי. ההורים שלי גם דאגו שאני לא אהיה במסגרות באזור שגרנו בו, ככה שתמיד הייתי השחורה היחידה בבית הספר. הם הוציאו אותי מכותלי השכונה וזה גרם לי להבין שיש אופציה אחרת, שיש אלטרנטיבה".
אני מניחה שלצד היתרונות שבלהתחנך מחוץ לשכונה, היו גם חסרונות בלהיות השחורה היחידה.
"כן. היו מורות וילדים שהיו אלימים כלפיי, פיזית ומילולית. עברתי בריונות, חרמות, דברים קשים, אבל זה חישל אותי".
אמרו לי שלמותג לא שווה לקחת דוגמנית שחורה
ז'קיטה (29) התפרסמה כשזכתה לפני כשבע שנים בתוכנית "המירוץ למיליון" יחד עם השותפה שלה לתוכנית, טיה, דוגמנית גם היא, שנולדה בניגריה ועלתה ארצה בילדותה. ז'קיטה התגלתה במקרה בגיל 15 אחרי שצלם פנה אליה בפייסבוק. כחלק מהחינוך הנוקשה בבית, הוריה סירבו בתחילה לקבל את הכיוון המקצועי שפנתה אליו. "הסטיגמה שלהם לגבי דוגמנות הייתה שזה תחום של זנות וסמים. הם תמיד כיוונו אותי ללימודים ולהיות ילדה טובה, אבל זה כל כך קרץ לי שאזרתי אומץ. הם התחרפנו בהתחלה והיה בלגן בבית, אבל לא ויתרתי, הייתה לי תשוקה לזה. אני זוכרת שהייתי רואה 'הטופ מודל הבאה' ומדמיינת את עצמי שם. המשכתי לדבר עם אמא שלי על זה, ובגיל 16 היא באה איתי בשושו לפגישה בסוכנות. אבא שלי שמע על זה והתעצבן, היה בבית ריב גדול. אני זוכרת תקופות שאמא שלי ישנה במיטה שלי, אבל הזמן עשה את שלו ופתאום הם התחילו לראות רגעי הצלחה, שער פה, תצוגה שם. התחלתי לעשות כסף ועזרתי לפרנס את המשפחה, גם כי הרגשתי אחריות, וגם כי זו הייתה הדרך שלי להראות שהנה, זה משתלם לכולם".
הצלחת להרוויח הרבה כסף מההתחלה?
"לא. כשהתחלתי לדגמן לא היו הרבה דוגמניות שחורות, גם היום אין המון, אבל אז זה היה עוד יותר קשה. הרוב במדינה הוא לבן, והרבה פעמים שמעתי מלקוחות ומאנשים בתעשייה שלמותג לא שווה לקחת דוגמנית שחורה בגלל שזה לא מוכר, הקהל הישראלי רואה את זה ולא מתחבר. עברתי דרך ארוכה להשתחל פנימה, ולאט-לאט זה התחיל להשתפר".
את מרגישה שצבע העור הוא כבר לא אישיו היום?
"בואי נדבר תכלס, עדיין קשה היום, כי אין הרבה מאיתנו. מותגים חושבים שהקהל שלנו לא קונה, אבל זה מצב של ביצה ותרנגולת, גם אין מספיק יוצרות תוכן ודוגמניות שחורות. אפילו ברמת האיפור, יש טענות שמאפרות לא יודעות לאפר כהות עור, אבל מצד שני, מאפרת אמרה לי שהיא הייתה רוצה לאפר כהות עור, אבל אף אחת לא באה אליה כי כל תיק העבודות שלה הוא של בהירות. יש בעיה משני הצדדים ולרוב זה לא בא מגזענות, אלא מבורות ומחוסר תקשורת. יש עבודה שצריכה לקרות משני הצדדים, גם של המותגים וגם שלנו כיוצרות תוכן ודוגמניות שצריכות להושיט יד".
את מקבלת הזדמנויות שוות?
"עדיין לא. בתור דוגמנית אני מקבלת המון כבוד, צעדתי ב-14 תצוגות בשבוע האופנה, אני מיוצגת בסוכנות 'יולי', אבל עדיין לא הצלחתי לפרוץ את תקרת הזכוכית של תעשיית הבידור בישראל. עבדתי עם כל הצלמים הכי גדולים בארץ, כל הסוכנויות וכל המותגים מכירים אותי, אבל עדיין לא קיבלתי הזדמנות להיות פרזנטורית כמו יעל שלביה או עדן פינס. הצטלמתי לקמפיינים, אבל לא הובלתי מותג. לפני כמה שנים הסוכנות שלי ניסתה לדחוף אותי ל'רוקדים עם כוכבים', אבל טענו שאני לא מספיק כוכבת. מכירים אותי ואני זכורה מ'המירוץ למיליון', אבל אם את לא במדורי הרכילות ובהשקות, זה לא מספיק. פעם הייתי כועסת על זה, אבל היום אני מבינה שזה המצב ואני חושבת מה צריך לעשות כדי לשנות את זה. אני לא רוצה לבוא ממקום מתקרבן, כי גם אני כנראה לא עשיתי מספיק".
אפרופו מקום מתקרבן, טהוניה העלתה שני סרטונים שעוררו לאחרונה סערה. באחד היא אמרה שהיא לא מקבלת עבודות כדוגמנית, ובאחר היא ביקשה שיקנו ממנה, אחרת לא תקבל שת"פים. מה חשבת על זה?
"אני חושבת שמרבונה טהוניה. לא משנה מה, תמיד ייפלו עליה. אני כל כך מעריכה אותה בתור אישה, היא תכלסית ברמות ואני חושבת שהתעשייה לא יודעת איך לעכל אותה. עדיין תופסים ממנה טהוניה של 'האח הגדול' וזה כבר לא שם, יש לה כל כך הרבה לתרום והיא גם צודקת במה שהיא אמרה במידה מסוימת".
לצד העבודה כדוגמנית, ז'קיטה מעבירה כיום סדנאות לנערות צעירות שסובלות מדימוי עצמי נמוך. הסדנה כוללת שיעורי דוגמנות והליכה על מסלול, לצד תכנים בנושא קבלה ואהבה עצמית. "הייתי רוצה לעשות יותר, להיות בשותפות עם מותגים ולבנות להם מיתוג, לא להיות רק הדוגמנית אלא להרים איתם פרסומת מאפס. גם משחק מעניין אותי, עשיתי כמה תפקידים, אבל קטנים. אין בארץ מספיק תפקידים לשחקנים שחורים ואני גם לא רוצה שיכתבו תפקיד לטייפקאסט שחור. זה תמידמשפחות עוני, עובדי ניקיון, שוטרים במקרה הטוב, עובדים זרים במקרה הרע, אבל אני לא חייבת להיות הטייפקאסט הזה. אני יכולה להיות גם דנה, קורל או ענת, עורכת דין או סוכנת. צריך יותר פתיחות מחשבתית בליהוק".
את מצליחה להתפרנס בכבוד היום?
"זה תחום לא יציב. תמיד עבדתי במקביל בעוד עבודה כדי להתפרנס, ועד לפני כמה חודשים עבדתי בקליניקה מהממת שהייתה בית שני עבורי, אבל סיימתי שם כי הבנתי שאני חייבת להתמקד במה שהנפש שלי רוצה. היום אני גם די-ג'יי ואני חתומה בסוכנות של איתי גאלו, החלטתי להתמקד רק בתשוקה שלי".
אבל בסוף צריך גם פרנסה.
"חד משמעית, אבל כרגע אני אומרת לעצמי שבלי תשוקה בחיים אין טעם להמשיך, ואני מאמינה שהתשוקה הזו תביא את הפרנסה. עבדתי בעבודה צדדית כדי להשלים הכנסה והרגשתי איך הנשמה שלי נאכלת, הייתי מאבדת את הרצון לחיות כל יום. פעם רציתי למות, היום אני מתה לחיות, לחיות את החיים במלואם".
אז איך את שורדת כלכלית?
"אף פעם לא הייתי בן אדם עם אופי בזבזן. ההורים שלי לימדו אותי להסתפק במועט ולהיות תמיד בהודיה".
הרגשתי כמו חייזר
בניגוד לילדה חסרת הביטחון שהייתה, היום ז'קיטה מחזיקה ברקורד של עשייה ובביטחון עצמי, מה שעוזר לה לעמוד כנגד הגזענות שעדיין קיימת לדבריה בחברה הישראלית."יש גזענות בכל מיני אספקטים, בשוק העבודה, ברחוב, במציאת דירה. אומנם אני לא חווה אותה ביום-יום, אבל זה בגלל שאני נהנית מהפריווילגיה של להיות אישה יפה. יש מצב שמישהי אחרת, שלא נמצאת בסיטואציה הזאת, חווה חיים אחרים לגמרי".
מתי הרגשת שהמעמד שלך מתאזן?
"בגיל 16, בזכות הדוגמנות והדלת שנפתחה לי. לא הייתי בחורה פופולרית,גם בשכונה הייתי הגבוהה, החנונית, זאת שמדברת במשלב לשוני גבוה, המוזרה, ופתאום כשהתחילו לראות עבודות שלי, הבינו שאולי יש פה משהו אחר. התחילו לרחוש לי כבוד ולהסתכל עליי בתור מישהי מושכת, אבל אני רק ניסיתי לרצות. רציתי שיראו אותי, שיקבלו אותי, שיעטפו אותי, שיגידו שאני שייכת, כי תמיד הרגשתי לא שייכת, לא כאפריקאית ולא כישראלית. הרגשתי כמו חייזר, וגם היום אני יכולה להגיד שאני עדיין לא מרגישה 100% פה או 100% שם, אבל זה חלק מהייחודיות שלי".
היית ילדה יפה?
"לא הרגשתי יפה, ועד היום יש רגעים שאני לא מרגישה יפה, אבל זה בגלל הפצעים שלי. אני מסתכלת על תמונות מפעם ומבינה שהייתי יפה, אבל לא הצלחתי לראות את זה עם כל הרעש מסביב. היום אני מרגישה שהצבע, למרות הגזענות שחוויתי, נתן לי את הקריירה".
המבט המפוכח של ז'קיטה הוא תוצאה של טיפול ועבודה קשה. לצד הכישלונות והסירובים שקיבלה לאורך הדרך, היא הגיעה למצב שהגוף שלה קרס, והיא שקעה בדיכאון. "היו לי מחשבות אובדניות מילדות, היה לי קשה וכואב כל הזמן. גם כשהיו רגעים שמחים לא באמת הצלחתי לראות אותם, כי זה היה עטוף בענן של אפור. רק בגיל 22, אחרי שזכיתי ב'המירוץ למיליון', הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. התקופה שהתוכנית הייתה משודרת הייתה לי קשה, רק חיכיתי שזה יסתיים כי ראיתי את כל הפצעים שלי על המסך, דברים שאני לא אוהבת בעצמי. הרגשתי שיצאתי מאוד מתבכיינת, מתקרבנת, כועסת. ראיתי את כל הצלקות והטראומות שלי, ולצד זה היו גם תגובות קשות על איך מישהי שחורה, לא יהודייה, משתתפת בתוכנית כזאת".
מה גרם לך ללכת לתוכנית מלכתחילה?
"אמרו לי שהפרס הוא מיליון שקל וכל מה שראיתי לאורך הדרך, יחד עם השותפה שלי, זה את הכסף. הזכייה באמת עזרה לי ולמשפחה שלי, שלושה חודשים אחרי כן התחילה הקורונה, אבא שלי נסע לבקר את המשפחה שלו באפריקה ונתקע שם שמונה חודשים. אמא שלי עבדה בטיפול בקשישים באותה תקופה ולא יכלה להמשיך לעבוד, אז הכסף בא לי משמיים. חיינו מהכסף של הזכייה ועד לא מזמן הוא עזר לי לשמור את הראש מעל המים. הזכייה הזו הגשימה את המטרה שלה מבחינתי, אבל היא גם לקחה אותי למקומות לא טובים. ניצלתי את הקורונה כדי להיעלם, הלחיץ אותי שפתאום מזהים אותי ברחוב. לקחתי קשה מאוד את התגובות. היה בן אדם שאמר לי, 'למה את לא חזקה כמו הפרטנרית שלך? למה את כל הזמן בוכה?', ומהרגע הזה זה הדבר היחיד שהצלחתי לראות ולחשוב, שאני קורבן. זה לא היה לי נעים".
אז לא ניצלת את 15 דקות התהילה?
"לא. אני רואה חבר'ה שיוצאים מריאליטי ומצליחים, אבל אנחנו יצאנו כזוכות ולא עשינו עם זה הרבה. אנשים לא יודעים, אבל עומר נודלמן הייתה בעונה שלי, ככה היא התחילה, ותראי לאיזו סנסציה היא הפכה היום. אחרי הזכייה לא קיבלנו קמפיין אחד או הצעה שווה. היו אופציות, אבל הכל נפל".
בגלל צבע העור שלכן?
"אפשר להגיד. מעצבן אותי להגיד את זה כי אנשים יגידו שאני מתקרבנת ומחפשת אשמים, אבל זה לא מהמקום הזה בכלל. אני מדברת כמישהי שהיא כבר לא קורבן בשום צורה, עבדתי, עשיתי קמפיינים, אבל חשוב לי להעלות את זה לתודעה. הייתי דוגמנית לפני 'המירוץ למיליון' וחזרתי להיות דוגמנית אחריו, אבל לפחות ניצלתי את הזכייה להתפתחות אישית. ראיתי את הטראומות שלי והבנתי שזה משפיע לי על החיים, על מערכות היחסים עם חברים, עם בני זוג, עם כסף. ההסתגרות שלי הגיעה כי היה לי קשה, רציתי לברוח. היה לי דפוס כזה לדחוף את כולם החוצה ולהיעלם לחודש-חודשיים, לא לענות להודעות וחוזר חלילה. איבדתי הרבה חברים לאורך הדרך".
איך עשית את השינוי?
"התחלתי ללכת לטיפולים, ניסיתי את כל הסוגים, כולל טיפול תרופתי. היום אני במקום אחר, אבל עדיין אני בתהליך. היום אני יודעת לראות את הרגש שלי, לעבד אותו וגם להיות סלחנית יותר כלפי עצמי. פעם פחדתי להיות הנזקקת הזאת, אבל היום אני לומדת לבקש ולקבל עזרה מהחברות שלי, מהמשפחה שלי ומהמשפחה שבחרתי לי, מהאמא המאמצת שלי".
אני חיה רק בשביל עצמי
את טלי רז בן ארי, יזמית נדל"ן ועורכת דין מוכרת, היא הכירה ב'המירוץ למיליון'. טלי רצה יחד עם השותפה שלה גילי ויזל (אמה של ירדן ויזל) והחיבור ביניהן היה מיידי. "מרגע שהאישה הזאת ראתה אותי בתוכנית היא אמרה לי, 'את הולכת להיות הבת שלי, על אפך ועל חמתך', וזה מה שקרה. היא אימצה אותי, היא הודיעה למשפחה שלה שיש ילדה חדשה במשפחה ועד היום אני חלק מהמשפחה שלהם. ארוחות, חגים, אנחנו עושים הכל ביחד".
איך ההורים שלך עם זה?
"אמא שלי פגשה את טלי וישר הבינה איזו אישה היא, איזה לב היא. היא מבינה שהיא מעניקה לי אהבה וזה מה שחשוב. טלי גם עזרה למשפחה שלי, אז ההורים שלי מאוד מבינים את הקשר הזה ומעריכים אותו".
מצד אחד, יצאו לך הרבה דברים טובים מהריאליטי – קבלה עצמית, אמא מאמצת. מצד שני, היה לך קשה עם החשיפה. היום היית הולכת לעוד תוכנית ריאליטי?
"מציעים לי בלי הפסקה, הציעו לי 'האח הגדול' ו'הישרדות', אבל אני אומרת לעצמי שאם כבר ריאליטי, אז רק כזה שאני אמצא בו אהבה. זה שאני לא יהודייה מהווה קושי עבורי במציאת אהבה וזוגיות פה בארץ, ואני נתקלת בהמון סיטואציות אינטימיות שאני יודעת בוודאות שאם לא הייתי שחורה, זה היה אחרת, או אם הייתי יהודייה, זה היה אחרת".
ז'קיטה כאמור אינה יהודייה, ואף שחשבה בעבר להתגייר, היא מעולם לא עשתה זאת. "שנה וחצי אחרי שהתחילה המלחמה החלטתי שאני רוצה להתחיל את התהליך, כי אני לא רואה את עצמי מתחתנת עם גבר לא ישראלי. זו לא הייתה החלטתי קלה, ישבתי, בכיתי וקבעתי תאריך, אבל ככל שהתקרבתי אליו, פתאום הרגשתי שזה לא שלם. כל השנים לא רציתי לעבור את תהליך הגיור כי גרמו לי להרגיש שאני בדת הלא נכונה ובצבע הלא נכון, אז אם אני משנה את הדת שלי, זה אומר שכל מה שאמרו לי כל השנים נכון. התקפלתי וויתרתי, והיום אני רוצה להאמין שגם אם יבוא הגבר הנכון, ההחלטה על גיור עדיין תגיע מהלב שלי בלבד ולא ממנו. אני מנהלת אורח חיים יהודי-ישראלי, פשוט על הנייר לא רשום שאני יהודייה".
ויש מחשבה על הילדים שיהיו לך בעתיד?
"זה חד-משמעית במחשבה שלי, אבל כרגע אני חיה רק בשביל עצמי. כשהילדים יגיעו, אני אחיה עבורם ויכול להיות שאעבור את התהליך הזה כדי להקל עליהם. אנשים לא מבינים כמה זה תהליך קשה, זה אומר לעצור את החיים שלי, להיעלם מהרדאר, ללבוש חצאיות, להעביר כל יום שישי בבית הכנסת. אני רוצה להאמין שהגבר שיהיה איתי יקבל אותי כמו שאני, והיום בתחילת כל דייט אני כבר אומרת שאני לא יהודייה. יש אנשים שאומרים שזו טעות, אבל אני חושבת שזה דבר הכרחי. זה חוסך זמן וכאבי לב".
הרצון להיות שייכת הוביל את ז'קיטה למאבק ברשויות כדי לקבל מעמד של אזרחית ישראלית. שנים היא הייתה "כלואה" בארץ כי הייתה נטולת דרכון ולא הייתה יכולה, בין היתר, לממש את הקריירה הבין-לאומית שהייתה אופציה עבורה כל השנים. כשקיבלה את המעמד ואיתו את הדרכון, עברה לפריז ועבדה בעיר כמה חודשים כדוגמנית, אבל אחרי טבח 7 באוקטובר החליטה לשוב לישראל.
"קיבלתי את האזרחות שלי רק בגיל 26, ככה שהתחלתי את הקריירה הבין-לאומית שלי קצת מאוחר", היא אומרת. "זה עיכב אותי, אבל אם יש משהו שלמדתי בחיים, זה ששום דבר במסלול שלי לא אמור להיות קל, וזה מה שגורם לי להעריך את הדברים הרבה יותר. כשסוגרים לי דלת אני באה דרך החור של המרזב, אז אני מאמינה שאני גם אגיע לזה. ראיתי באינסטגרם שלטונה לקח 15 שנה לפרוץ, אז גם לי זה עוד יקרה. אני מאמינה שדברים טובים לוקחים זמן".
יש לך רצון לחיות בחו"ל?
"כן. תמיד הייתי בתודעה שאם אחיה בחו"ל, בגלל שיש יותר שחורים, זה יעבוד לי שם יותר, אבל גם חו"ל זה לא כזה פשוט, מתחילים מאפס וצריך הרבה משאבים. כשעשיתי את זה לא היו לי מספיק משאבים אז חזרתי לארץ לבנות את הבסיס שלי מחדש, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה חומרית. כשאני אהיה בחו"ל, אני ארצה לדעת שיש לי פה פרויקטים לחזור אליהם, כי אני אוהבת לעבוד פה. בחו"ל קל לי יותר עם תחושת השייכות, אבל כרגע זו לא אופציה מבחינתי. החיים שלי בישראל, ואני מרגישה שיש פה שינוי שצריך לקרות. זה נשמע קצת נרקיסיסטי, אבל אני רוצה להיות חלק ממנו".
איזה שינוי?
"של קבלת האחר, ערבות הדדית, סולידריות. אני עושה הרצאות בבתי ספר ובמרכזים לנוער על כל מה שעברתי, על אהבה, קבלה ושונות חברתית. אני מלמדת נשים איך לתפוס מקום, איך להיכנס לחדר ולא להתכווץ, איך לעמוד זקוף ולהרגיש שזה שלהן. זה המסר שאני רוצה להעביר".
צילום: אור דנון | סטיילינג: תום רוזיליו | איפור: רועי אוחיון | שיער: אור צעירי | הפקה: טל פוליטי
השאירו תגובה