קולקציות >
שנקר 2025: חזיית העץ הזאת לא תצא לנו מהראש עוד הרבה זמן
בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר נהנו השנה מהפריווליגיה היצירתית של טראומה עודפת, וכצפוי עשו ממנה אופנה מרגשת, אינטליגנטית, יפהפייה ומרעננת. את התצוגה פתח דוגמן בן 72 שנלחם על הקיבוץ שלו בשבעה באוקטובר עם טייק מצמרר על אופנה חלוצית, והיה גם אסקפיזם מושלם בצורת קולקציית ריזורט ישראלית. יותר סטייל מזה נשתגע
"אנחנו מאוד שמחים שהצלחנו לקיים את התצוגה", אמר המפיק המיתולוגי מוטי רייפ בפתח דבריו אמש, לפני תצוגת בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, כאילו שנדרשה תזכורת לכך שלא מדובר בהתרחשות טריוויאלית, הגם שמדובר במסורת שנתית ותיקה. "בימים מורכבים אלה" – הוסיף לאחר מכן המנחה והמרצה לירוי שופן את המילים שנדמה לנו ששמענו כבר עשרות פעמים במעמד הזה בדיוק – "הזכות ליצור ולהציג אינה מובנת מאליה".
ואכן, מעבר לעובדה שמחזור 2025 העביר מחצית מלימודיו בתקופת מלחמה, התצוגה עצמה אף הספיקה להידחות בשל המערכה מול איראן. התנחמנו אז במחשבה שסטודנטים לרוב לא נוטים לבכות יותר מדי על הארכה בהגשת עבודת גמר, ושהנהלת שנקר וראש המחלקה אילן בז'ה כבר מורגלים היטב בתנאי חירום. היינו איתם בתקופת הקורונה, במבצעי קיץ צבאיים למיניהם ובשאר נסיבות שממחישות באופן בוטה מדי את המציאות שבה פועלים יוצרים ישראלים צעירים. כפי שאמר יפה נשיא המכללה שיזף רפאלי: "אופנה היא לא קישוט. היא שפה. היא מספרת סיפור, ויש לנו וואחד סיפור".
כשחושבים על זה, ההצלחה הגלובלית של בוגרי המחלקה מאוד ברורה – אולי כמעט לא הוגנת ביחס לאזרחי שאר העולם. תנאי הפתיחה שלהם פשוט עשירים מדי בטראומות שמתבקש לטוות מהן אמנות. איזו פריווילגיה.
למשל זו של אור רבין, שהקולקציה שלה פתחה את התצוגה בנימה אישית למדי: הדוגמן שחנך את המסלול הוא אביה של המעצבת, עמי רבין, חבר קיבוץ ניר עם שנלחם על אדמתו עם כיתת הכוננות בשבעה באוקטובר. היופי הוא שגם מי שלא ידע את הפרט הזה כנראה הצטמרר קלות כשהגבר בן ה-72, נער פוסטר של קלישאת "יפי הבלורית והתואר", צעד שם עם תיק שנראה כמו אקורדיון שבור, במכנסיים קצרים וטוניקה שמתכתבת עם המראה החלוצי – אלא שהרקמה שעליה נראית כמו סמלי אזהרה. "עד עמי", נקראת הקולקציה, והיא ביטאה היטב את אחד ההישגים הגדולים של התצוגה בכללותה: הכאב שמאחורי היצירה אינו מניפולציה רגשית, אלא חומר גלם אינטליגנטי.
כך גם עם הקולקציות שעסקו בהגירה, שורשים ושייכות – כמו אלה של ענבל חפר, עינב סעיד, לי-ים קנדל ולירון תרקה, שהפכו את הסיפור המשפחתי של עלייה ממרוקו, תימן, איראן ואתיופיה לאופנה יפהפיה ומרובדת, או העיסוק בפצעי הנשיות והמסחר בהם אצל ללי בן פורת, אריאל ברקה, עדן פרקש, שי גרינברג, אוריה איזביצקי, שירה רזניקוב, בר סוכריאנו ודריה ג'ינו.
לצד אלה, בלטו ברגישותן וחוכמתן גם הקולקציות שעסקו באופנת גברים מבעד לעדשה המקומית, אצל רון דבורה, מאי סונגו, זוהר סטולמן, עופר בן אריה, שירה ברון ואור שמואלי. העבודות של חן מעדני, גיל לברן ומאיה קדמי צללו למעמקי האובדן ועלו משם עם אוצרות נוגעים ללב ובחלקם אף מלאי הומור, ואלין ועקנין הופקדה על משימת האסקפיזם (החצי אירוני), עם הקולקציה "מיקונוס-מציצים" שהציגה אופנת ריזורט ישראלית נפלאה והכרחית.
נגישות מסחרית מצטיינת ניכרה גם אצל ירדן שירזי ורוני מרקמן עם תהליכי פירוק והרכבה מרעננים וסקסיים על חליפות, במינימליזם הנהדר של מאיה אלון ובקולקציית הסטריט המרירה-מתוקה של עדן קיכלר תחת השם ההיסטרי "מותש". מלאכת יד מסחררת זהרה עם השימוש בעץ של מור אלפסי, הזמש של עומר כרמלי, עבודות הסריגה והרקמה המשמחות של נגה ונגריק ויעל לוי דרזנין והטלאים הספורטיביים של עמית לוי. האופל המלכותי של גילי בראון וקולקציית האלמוגים של אלמוג אברהם היו רגעים ליריים עדינים ויפים, בעוד עניבת העור של פז עומר והמעיל ה"רטוב" של שיר כץ הם רק חלק מהפריטים הספציפיים שעוד מסתובבים לנו בראש.
מתייחסים לעצמם הרבה יותר מדי ברצינות, מתעסקים בקקה.
מאת: מר ממורמר | 24 ביולי 2025 | 16:39