הרגע הנוסטלגי שאני אף פעם לא אשכח הוא טיול משפחתי לכנרת. כל הבני דודים והדודים היינו יחד במים, סבא ישב על החוף ופתח לנו תאנים מתוקות, והדודות בישלו פסטה אדומה שהיה הכי כיף לאכול אחרי יום שלם של שמש וגלים. בלילה פרשנו מזרנים, שמנו רשתות יתושים מעלינו, ונרדמנו כולנו תחת כיפת השמיים.

הרגע הנוסטלגי שלא אשכח לעולם הוא שכנכדה ראשונה תמיד ישנתי בלילות החורף בין סבי לסבתי מתחת להפוך הכבד והחם שהביאו איתם מטורקיה הרגשתי הכי בעולם אהובה

לצערי רגע נוסטלגי לא נעים במיוחד.
זה היה בקיץ הייתי ילדה בת תשע נשלחתי לפנימייה ו אמי שהייתה אז בת 30, הבטיחה לי שתגיע לביקור לפני שהיא נוסעת לטיול.
באותו יום אמרתי לעצמי שאני חייבת למצוא כסף ולתת לאמא כדי שתקנה לי מתנה, להפתעתי מצאתי כסף וחיכיתי ליד השעה כדי שאם היא תגיע ואני אתן לה את הכסף.
לצערי היה לה איזה סידור לעשות היא לא הצליחה להגיע אליי ונשארתי לחכות לה ליד השער.
לאחר מכן היא טסה לטיול בלי שנפרדנו ופשוט מעולם לא חזרה משם, היא נהרגה הגשר שעלתה עלו התמוטט וכל מי שהיה עליו פשוט נפלו לתהום. ובמחשבות שלי נשארתי אותה ילדה בת תשע שעדיין מחכה לאמא שלה.

משחקי ילדות בארצנו הקטנטונת התחילו בחוץ, בחצר המשותפת בשכונה או פשוט על הכביש. כן על הכביש, כי באותם זמנים מכוניות כמעט ולא היו והכבישים היו ריקים ואפשר היה לשחק בביטחון בכל מקום. את המשחקים לא קנינו הכל אילתרנו בעצמנו. צפצפות היינו עושים מגרעיני משמש, או מפסי ברל שהיו משתמשים בהם לאריזת ארגזים. משחקים אחרים היו מפירות העונה, או משחקי אבנים, מקלות, משחקי קפיצה ותחרויות אחרות כמו "סוס ארוך" או "מכתבים לפוסטה" או "חמור חדש בא לארץ". בנינו טיארות (עפיפונים) השטנו סירות מקליפות של עץ אורן ומשכנו בשערות ומלמלנו עשר פעמים "ארור מקלל נפשי" כשראינו לטאה או חרדון מתבוננים בנו. העיקר היה ששיחקנו יחד באוויר הצח והיה כיף אמיתי.

לא אשכח את הסלון הראשון בגיל 15. ריגוש אמיתי

כשהייתי בת שבע וגרתי ברעננה ,בדרכי לבית הספר ובחזרה הייתי עומדת מול חלון ראווה של חנות שפונתה מכל תכולתה ונשארה רק מחרוזת פנינים שנפלה בעת הפינוי על ריצפת החנות (זה נמשך שבועות עד שהחנות הושכרה שוב)אין יום שלא עמדתי מול חלון הראווה ומייחלת שהמחרוזת הזאת תצא מהדלת ותגיע אלי.עברו כל כך הרבה שנים והמקרה הזה לא נשכח מזכרוני.

רגע נוסטלגי שאף פעם לא אשכח :
חג חנוכה, נר שמיני, שנת 1984 -ערב לפני שעזבתי את ישראל לחו"ל עם בעלי לעבודה ונשארנו שם 31 שנה.
ערב משפחתי עם אמא שמנגנת באקורדיון וסבתא שמכינה לביבות וסופגניות . אווירת חג עם המון שמחה ושירים אך מלווה בהתרגשות חששות מהעתיד .
כיום כשאנחנו כבר 10 שנים בארץ, עם ילדים ונכדים – אך ללא הורים שבחיים- תמיד בליבי, בכל חג חנוכה, אותו רגע משפחתי חם וגעגוע שלא יחזור.

אני בת 32. יש

הרגע הכי נוסטלגי שלי הוא הזיכרון מאמא שלי ז"ל כשהייתי קטנה והייתי חוזרת מבית הספר ביום שישי והיה מחכה לי על השולחן כנפיים עם תפוחי אדמה שעד היום לא טעמתי טעם כזה וכמה שניסיתי לשחזר לא הצלחתי. זיכרון שלא אשכח

לעולם לא אשכח את הרגע בו זוכה בני בבית משפט בדלהי, הודו, זה היה בערב ליל הסדר כשצוות הקונסוליה ובראשם השגריר מחכה לבואנו…תחושה של ניצחון ושכרון חושים

רגע נוסטלגי שאף פעם לא אשכח הוא היום שבו לקחו אותי לבית סבתא לראשונה: ריח של לחמניות מתוקות שיצאו מהתנור כיסו את האוויר ועל השולחן הוצבו צלחות עמוסות בסלטים צבעוניים. אני זוכרת שאכלנו בשקיקה בזמן שסבתא אומרת "רגע, תשאירו מקום לאוכל…" זו היתה ארוחת שישי הכי טעימה שאכלתי מימי ולפגוש את סבתא לראשונה בגיל חמש היה כמו למצוא קופסת קסמים. אני מתגעגעת אליך סבתא, אוהבת תמיד! t.innerchild@gmail.com

הרגע הכי נוסטלגי מעברי היה הרגע בו פגשתי את בן זוגי. זה היה כמו בסרטים. לרגע אחד כל העולם עוצר ואין דבר מלבד שנינו

אני מתגעגעת לרגע שבו קיבלתי מכתב בכתב יד מחבר מעבר לים. כשהייתי נערה היה לי חבר לעט מדרום אמריקה ובגלל המרחק ( וחברת הדואר) הייתי מקבלת ממנו מכתב אחת לחודש וחצי, כמענה למכתב ששלחתי. כמה חיכיתי לרגע הזה שבו ראיתי מעטפה ששוליה מפוספסים כחול אדום מבצבצת מתיבת הדואר. ואיזה תענוג היה לשלוף אותה מהתיבה, לקרוע את המעטפה ולהתחבר לחדשות מאדם רחוק- קרוב.

רגע נוסטלגי שלא אשכח הוא בעצם שעה וחצי, בה היינו מתכנסים כל המשפחה סביב מדורת השבט – הסרט הערבי של יום שישי. כל השבוע חיכינו לזמן הזה של הביחד, לפני ארוחת ערב שבת המשותפת, עם הרבה צחוקים ונשנושים.

הרגע הכי נוסטלגי שלי הוא בוקר אחד מוקדם בנמל התעופה שממנו המראנו לישראל. עמדנו מול הבניין הגדול בשקט שלפני הזריחה, כשהשמיים היו עדיין בצבע כחול-חלבי כזה שמבטיח שהשמש עוד רגע תפרוץ. צינת הבוקר נגעה בלחיים שלי, ואיכשהו הרגשתי שהקור הזה שומר בתוכו גם התרגשות, גם פחד וגם התחלה של חיים חדשים. זה רגע שנשאר בי.. נקי, צלול, וגדול יותר מכל מה שהבנתי אז

זכרון מתוק שנשאר איתי הוא כשאבא שלי הגיע כהורה מלווה לטיול בית ספר כשהייתי לקראת סיום היסודי. הייתי כל כך מאושרת וגאה להסתובב איתו ועל ההזדמנות לבלות יחד וליצור חוויה משותפת שלנו. הנוכחות שלו השרתה עלי תחושת ביטחון והגנה. עברו יותר מעשרים שנה ואני כל כך מתגעגעת.

שנת 2000 אני תיכוניסטית ומעריצה מושבעת של רדיוהד (ועדיין מעריצה). אחרי שהייתי בהופעה של רדיוהד בסינרמה, הם הופיעו גם בקיסריה, לא היה לי כרטיס אבל שכנעתי ידיד טוב לנסוע- אולי נשמע קצת מההופעה מבחוץ, מקסימום נביא כסף אולי מישהו ימכור לפני ההופעה… מפה לשם מצאתי את עצמי בשורה ראשונה בקיסריה!!! אחרי שאמא של חייל מכרה את הכרטיס שקנה חודשים מראש- כי המפקד שלו לא שחרר אותו להופעה. הידיד השיג גם הוא כרטיס כמה שורות מאחורי, שלל מפורסמים לידי… ואני בוכה את חיי מהתרגשות כל ההופעה , אד אובראיין הגיטריסט שלהם קולט את זה- ובסוף ההופעה אני מקבלת מפרט של גיטרה למזכרת. עד היום יש לי גם את הכרטיס וגם את המפרט כמובן.

רגע שאני לא אשכח? כשהייתי ילדה קטנה הייתי משוכנעת שאם אעמוד מול המאוורר דולק ואשיר אצא כוכבת. אמא שלי צילמה אותי מופיעה לסלון ריק עם קול רובוטי… עד היום אני צוחקת כשאני נזכרת.

הרגע הנוסטלגי שלעולם לא אשכח הוא המשחק שמכבי תל אביב ניצחה את צאסקה מוסקבה בשנת 1977בניצחון המיתולוגי שלה 91:79!!
כל השכונה התכנסה סביב גולת הכותרת דאז- טלוויזיה צבעונית שאבי רכש לרגל האירוע, את המתח ובסופו הניצחון המיוחל לא אשכח לעולם!

אני זוכרת כשהייתי ילדה, את סבתא שלי, זיכרונה לברכה, שהייתה יושבת מדי ערב ליד שולחן העץ הישן במטבח שלה. האור הצהבהב של המנורה נשפך על פניה והעניק לה הילה רכה, כמעט קסומה. בידיים מיומנות, היא הייתה רוקמת, תפר אחר תפר, דוגמאות שידמו לה סיפורים שלמים.
ביום הולדת 16 שלי, היא העניקה לי מתנה: כרית רקומה מעשה ידיה. לא גדולה, לא ראוותנית. כרית פשוטה, מרובעת, עם רקמה של ענף עץ קטן וציפור עליו.
“כל ציפור צריכה מקום לשוב אליו,” היא לחשה לי, בעוד עיניה מחייכות. “גם את”
הכרית הייתה איתי בכל מקום: על מיטתי כשהייתי חולה, בנסיעות ארוכות כשישנתי מאחור ברכב, ואפילו בצבא, מוסתרת בתיק, נותנת תחושת בית גם כשלבית היה ריח של מדבר ושל אבק.
כשסבתא נפטרה לפני חצי שנה, חזרתי הביתה, ישבתי בחדרי והחזקתי את הכרית בין הידיים. לראשונה שמתי לב שהתפרים לא אחידים: פה תפר קצר מדי, שם תפר עקום. אבל דווקא הפגמים הקטנים האלה גרמו לי לבכות. זה היה כמו לראות את ידיה בתוכם, ידיים שלא היו מושלמות, אבל היו מלאות אהבה, סבלנות וגעגוע לעולם קטן ובטוח. בכל פעם שאני מחבקת אותה, אני מרגישה כאילו היא עדיין פה. כאילו היא אומרת לי בקולה החם: “יש לך לאן לשוב. תמיד”
גם היום הכרית מונחת על מיטתי, היא כמו זיכרון רך מלא געגועים, תפר של אהבה, חיבוק של סבתא שכאילו מעולם לא נפרם.

היי, רגע נוסטלגי שלא אשכח, גדלתי ברמת השרון בשנות ה- 80 , בימי שישי אחרי בית ספר היינו מסתובבים ברחוב סוקולוב ברמת השרון, אז עדיין לא היו קניונים ורחוב סוקולוב היה נחשב למקום הכי אופנתי שיש עם בוטקים מעולים, הייתי קונה חולצות עם כריות בכתפיים בהתאם לסטייל של שנות ה 80, בערב היינו מתאספות החברות להתלבש, נהגנו לנפח את השיער עם מלא מוס והיינו נוסעים לתל אביב לרקוד במועדון השירוקו, על העמדה היה די גי עם קלטות , עדיין לא היו דיסקים, זאת הייתה תקופה נהדרת של המועדונים בתל אביב.

הרגע הנוסטלגי שלי הוא היום שבו התגנבתי לארון של אמא שלי וריססתי את הבושם היוקרתי והאהוב שלה על עצמי, על התיק שלי ובגדול בכל הבית, כי רציתי להיות "גברת". הגעתי לבית הספר בענן של ניחוחות, וכשנעמדתי ליד הלוח המורה נרתעה אחורה, כאילו עטה עליה מוכרת דיוטי פרי שנחושה במיוחד למכור לה צללית. אמא פחות התלהבה, אבל אני הרגשתי הכי בוגרת בעולם, וגם הכי ריחנית ממרחק של קילומטר

את חגיגות בר המצווה של האחים שלי

כל השכונות היו מגיעות – ערב ערב ועוזרות לאפות את העוגיות לחגיגה הגדולה

פס ייצור יעיל , חברתי ומלא נתינה

הילדים קולפים את הבוטנים , נכנס לתנור , טחינה , הכנת העוגיות

כך – ערב ערב במשול שבועיים מכינים עשרות סוגים של עוגיות .

תקופה כיפית , יותר המחגחגה באולם

בשנות ה־90 הייתי מאוהבת בסטיב מבוורלי הילס 90210. כל כך מאוהבת, שבמשך קיץ שלם אכלתי רק ארטיק לימון – כי זה היה צבע השיער שלו וכי איכשהו שכנעתי את עצמי שזה יקרב אותי אליו.

מאז עברו שנים, גיליתי שסטיב הפך לחשפן בוגאס…
ועכשיו, בכל פעם שאני רואה ארטיק לימון, אני לא יודעת אם להתגעגע לרומנטיקה של הילדות או לדמיין אותו בספידו מטאלי משקשק בשביל כמה דולרים.

בקיצור, הטעם לימוני. התחושות חמוצות.

הגעתי מבית קשה, אבא לא מתפקד ואמא שמתקשה בפרנסה. היינו עניים במלוא מובן המילה. לא היו לי חוגים ולפעמים לא היה אוכל, היינו אוספים בגדים ברחובות. מעולם לא התביישתי בזה. למרות שהגעתי מהפריפריה, נאבקתי להצליח להגיע לנתוני איכות מספיק טובים כדי להיות קצינה בצה״ל.
נלחמתי להגיע לשם, הקורס היה קשה והייתי מנותקת קשר עם הבית, בסופי שבוע החברים עשו תורנות למי אני הולכת ומי עושה לי כביסה.
הרגע הכי מרגש בחיי (אחרי הילדים כמובן) היה הרגע שצלחתי את הקורס קצינים וחשפו את הדרגות שלי בטקס. זה היה רגע מכונן של גאווה על הדרך והמדינה שלי.

הרגע הנוסטלגי שבוודאות לא אשכח הוא הרגע בהריון הראשון שלי שבו גיליתי שיש לי בת, אימא שלי כל כך שמחה (חיכתה לנכדה בטירוף) שקפצה על בעלי בחיבוק מרוב שמחה (באו איתי לבדיקה) אני הייתי המאושרת באדם. היום יש לי כבר שתי בנות מתוקות :)

בבית של סבתא הזמן תמיד הרגיש אחר.
כבר בכניסה לבית חיכה הריח המוכר: קפה שחור, קינמון וקצת "ריח של סבתא" שאי אפשר לשחזר.
היא הייתה קוראת “הנה היא באה!” עוד לפני שראתה אותי, ומחבקת בחיבוק ארוך שלא ממהר לשחרר.
יושבות יחד במטבח עם המפה העקומה, היא מכינה לי תה או שוקו בלי לשאול, ומספרת סיפורים קטנים- על שכנים, על ילדות, על כלום וגם על הכול.
ואז מגיע הרגע הסודי: הארון הישן עם קופסאות המתכת. היא נותנת לי לבחור אחת, ובפנים תמיד הפתעה- עוגיות, כפתורים, או אוצר קטן ששכחה מקיומו.

כשאני קמה ללכת, היא דוחפת לי ליד משהו עטוף במפית: שוקולד, עוגייה או פרי “לדרך”.
ואני יוצאת מהבית שלה עם לב יותר חם ממה שנכנסתי.

רגע נוסטלגי שאף פעם לא אשכח זה השבת האחרונה שהייתי אצל סבא שלי לפני שהוא נפטר
הוא היה בריא ולא חשבנו שזה יהיה הרגעים האחרונים שהוא יהיה איתנו

את הפעם הראשונה שלי בגיל 19 עם חייל ששירת איתי ביחד בבסיס בצבא . יצאנו לדייט ואז זה קרה .הייתי ממש דלוקה עליו וגם הוא עליי והיה לנו רגע אינטימי ומרגש יחד .

הרגע הנוסטלגי שאני אף פעם לא אשכח הוא לחזור הביתה מבית הספר מהר כי יש פרק של השמיניה.
היום הכל מוקלט ואפשר להריץ אחורה, אבל יש קסם כזה והתרגשות בלחזור הביתה מהר במיוחד. התרגשות שכבר אין יותר כשיש לך נטפליקס ורק תבחרי מה לראות

לפני יותר מעשור, הייתי בטיול עם בן זוגי הראשון לים. זה היה ערב קיץ מושלם, והשקיעה צבעה את השמיים בכתום וורוד. פתאום הוא שלף רדיו קטן ישן, הפעיל שיר אהוב שלנו, והתחיל לרקוד איתי על החול. לא היו מצלמות, לא היו טלפונים חכמים — רק אנחנו, הגלים, והשיר שהתנגן ברקע. זה היה רגע פשוט, אבל הוא נחרט בי לנצח. מאז, בכל פעם שאני שומעת את אותו שיר, אני חוזרת לאותו ערב קסום ומרגישה שוב את הלב שלי פועם מהר.

קשה לבחור! אני לא אשכח איך נכנסתי בפעם הראשונה לבית של סבתא של החבר שלי, שבהמשך נישאתי לו. ברגע שנכנסתי בדלת וראיתי אותה הרגשתי בלב אהבה גדולה שאי אפשר להסביר, וזה היה הדדי. בלי לומר מילה היא משכה אותי לחיבוק חזק וארוך, כזה של בית. זה רגע שאי אפשר לשכוח. לצערי, היא כבר לא אחתנו, אבל אני עוד יכולה להריח הראשי את ריחות הבישול העדינים מעורבבים בריחות טובים של נקיון ולשמוח שזכיתי בה.

לא אשכח שהבן שלי שיר נולד.זה היה הרגע הכי מאושר בחיי

כיתה ד', אחה"צ אצל חברה בבית, מחליפות ניירות מכתבים ומדבקות, מהטייפ על השולחן שיר סלואו כזה. זוכרת שקמתי לרגע להציץ מהחלון לעבר הרחוב ואז הוא חלף עם הכדורסל ביד, הילד הראשון שהתאהבתי בו, ואני עוקבת אחריו במבט מהחלון שלה ומתפללת בלב שירים את הראש ויסתכל עליי. רגע קטן שנשאר איתי…

בילדותי, הורים ו 8 ילדים – בערבים קרים וקפואים, מכינים בסיר ענק קלחי תירס חם. יושבים ביחד ומתענגים.
דברים קטנים אבל רגעים גדולים עם זכונות
להורי ז"ל.

בגיל 6 לפני 50 שנה בערך, הייתי חולה והוריי ואחותי נסעו לאילת ואני בגלל שהייתי חולה נשארתי עם סבא שלי וסבתא שלי ששמרו עליי וכאות פיצוי החליטו להטיס אותי לאילת כשאחלים וככה שחררתי את הוריי לנסוע, כשהבראתי טסתי לאילת עם דיילת שביקשו שתשים עליי עין ואני הייתי ממש בן קטנה וכל הטיסה חפרתי לה עם מכוניות צעצוע שהבאתי לי בכיסים ושיחקתי איתם כאילו אני במירוץ מכוניות אבל קארמה איז אה ביץ' וכשהגעתי אבא שלי הסריט את הנחיתה שלי כאילו אני קלינטון יורדת מהמטוס ומנופפת לשלום במדרגות בירידה ואז הגעתי לבריכה ושם רוקנו את המים במלון בשל בעיית ניקוז ואחת הילדות דחפה אותי לבריכה הריקה ונפתח לי הראש ויש ליוספטל לתפרים…כך שלא להתעקש על דברים אלא פשוט לזרום ולא בכוח…זה הסיפור הנוסטלגי שלי עם מסר לכל חיי.

הייתי בתאילנד בטרק בצ'אנג מאי עם שבט ארוכות הצוואר אבל טרק שישנים איתם במקומות שלהם ביערות, בונים לבד רפסודות ושטים, בקיצור חוויה לא נורמאלית והבאתי איתי שמפו כדי להתקלח בנהר איתם וכשהם הריחו את השמפו שלי, הן התנפלו עליי והתחננו לשמפו הזה גם וכשחילקתי להן הם פשוט ניסו לחקות אותי כי לא ידעו כמה לשים על השיער או על הגוף וזו אחת החוויות הנוסטלגיות שזכורות לי כמשהו מכונן, זה היה כמובן לפני שנים שעניין תאילנד עדיין לא היה כמקום שכולם מגיעים אליו ולכן ההתלהבות שלהם מהריח היתה אוטנטית
דרך אגב, השמפו היה FINNES אם אתם זוכרים, בקבוק כחול כזה מטאלי.