לקחתי סיכון כשעזבתי עבודה מסודרת עם תלוש, פנסיה וקפה חינם כדי לפתוח דוכן שקשוקות בשוק.
כולם חשבו שאני התחרפנתי. “מה, את עוזבת משרד עם מזגן בשביל מחבת?”
אבל תוך חודש עמדו אצלי בתור, ותוך שנה כבר פתחתי סניף שני.
היום אני עושה מה שאני אוהבת, עם מוזיקה ברקע וריח של כוסברה באוויר.
הבנתי שסיכון אמיתי זה להיתקע במקום שלא מדגדג לך בשלוש מאות את הנשמה, גם במאתיים מספיק לחלוטין.
הביס הראשון שלקוח לוקח? שווה לגמרי את כל זה.

לפני שנה עזבתי עבודה יציבה כדי לפתוח עסק עצמאי. פחדתי, אבל ידעתי שזה הזמן.
השבוע חגגתי שנה לעסק עם לקוחות קבועים, הכנסות יציבות, והרבה סיפוק.
הסיכון הכי גדול שלקחתי? להאמין בעצמי. השתלם בגדול.

לפני כמה חודשים עזבתי עבודה בטוחה שהייתי בה שנים, כדי להתחיל דרך חדשה כעצמאית – בלי ערבויות, אבל עם הרבה תשוקה. היה מלחיץ, אבל מהר מאוד הבנתי שזה היה הצעד הכי נכון שעשיתי – היום אני נהנית מכל רגע ומרגישה שאני סוף סוף במקום שמתאים לי באמת.
זה לגמרי סיכון שהשתלם!

"כשהחלטתי לעזוב עבודה קבועה ובטוחה כדי ללמוד תחום שתמיד חלמתי עליו – עיצוב פנים. פחדתי שזו טעות, אבל היום אני עצמאית, עובדת עם לקוחות שאני אוהבת, ומבינה שלפעמים רק כשקופצים למים החיים באמת מתחילים."

לפני שנה וחצי הייתי בניו יורק,נקלעתי לאיזור של הפגנה פרו פלסטינית וירדתי לסאבווי. שכחתי שעל תיק הגב שלי יש כיתוב בעברית וראיתי שהם מתחילים לדחוף אותי, לקלל ולקרוא קריאות אלימות, פחדתי שהם יעשו בי לינץ'. לקחתי סיכון, הוצאתי את ספריי הפלפל שהיה בכיסי, ריססתי בכיוונם הכללי, הם הופתעו מאוד ואז רצתי לקרון הרכבת התחתית. הם לא הספיקו להיכנס גם וכך הצלחתי לברוח.

עבדתי במקום שאהבתי במשך שנים.
בקיץ הקודם נפתחה עבורי הזדמנות לגשת למכרז על תפקיד שרציתי, במקום אחר.
פחדתי ממש.
לא ידעתי אם אצליח ולא ידעתי אם המקום החדש יהיה לי טוב.
החלטתי לקחת את הסיכון וניגשתי למכרז.
עברתי אותו וקיבלתי את התפקיד.
לשמחתי הגדולה טוב אפילו יותר במקום החדש.
(קראתי את התקנון והסכמתי לדבריו).
שבוע טוב,
ענבר.

בהיותי צעירה, בשנות ה-30 לחיי, החלטתי לקחת סיכון ולעזוב את עבודתי. פרנסתי לבדי את ילדיי הקטנים, חששתי מאוד, אך לא יכלתי לשאת עוד את הרגשת המיאוס שחשתי כלפי המקום. ״לא יכול להיות גרוע יותר״ שכנעתי את עצמי. ואכן קמתי ועזבתי. התחלתי לעסוק בתכשיטנות – מה שהביא שמחה רבה לחיי עד היום הזה. הבנתי שצריך להאמין בעצמינו , לא לפחד, לנסות- וזו הדרך להצלחה. לפעמים יש לקחת סיכונים אשר מתבררים שהיו נכונים לעשותם, ויפה שעה אחת קודם!

הסיכון הכי גדול שלקחתי בחיי…
בעבר הייתי מנהלת בחברה גדולה ונחשבת, הייתי עובדת מאוד מוערכת עם תנאים טובים מאוד.
באחד הימים קיבלתי הצעה מהמתחרים שראו אותי באחד הפרוייקטים שניהלתי, ההצעה הייתה טובה אבל הוותק והמעמד שהגעתי אליו גרמו לכולם להגיד לי שעדיף לוותר ולהישאר במקום הבטוח.
אני החלטתי לקחת את ההצעה בשתי ידיים, לימים זה התברר כהחלוה נכונה עם תפקיד מאתגר ומשתלם ושם הכרתי את אהבת חיי

אף פעם לא הייתי בן אדם של חדר כושר ולא הבנתי איך אנשים נהנים מזה. לפני שנה פתחו קבוצה של נשים מהשכונה לאימוני כושר בפארק. אז לקחתי סיכון ואמרתי יאללה ננסה מה יש לי להפסיד. וכשבאתי ממש הופתעתי. מהחברה, מהאווירה ומהעובדה שאני חוזרת הביתה עם אנרגיה ולא עם כאבים. מהר מאוד הבנתי שאני ממש מחכה לימי שני. הסיכון היה אמנם קטן- רק לנסות. אבל הרווחתי כושר, מצב רוח טוב וחולצות ספורט שאני כבר לא לובשת רק לשינה :)

אז האמת שלמדתי בבית ספר חרדי והסיכון שלקחתי יכול לישמע מעט מוזר אבל מבחינתי ההחלטה להתגייס במיוחד כבחורה זה לקחת סיכון כלשהו, סיכון בניתוק קשרים עם אנשים שאהבתי, סיכון בנידוי חברתי ובכלל…ולצערי זה לא פסח…. אבל שמחה שהיום אני דתיה לאומית, אוהבת מאוד את הדת וביחד אוהבת מאוד את הצבא, ומעודדת גיוס ושירות לאומי, על ידי הסיכון הזה זכיתי לבחור במסלול חיים נכון ומדוייק לי, בבן זוג מדהים שהכרנו בצבא ובחופש הבחירה, ממש היום אני בת 21 ואני ממש ממש שמחה על ה"סיכון" שלקחתי, מודה לה' על האומץ שהיה לי

אני ובעלי החלטנו לאמץ תינוקת באוקראינה. לא שלחו לנו תמונה ולא פרטים כלשהם ואז בשנת 2003 היתה מלחמה באוקראינה וטנקים הסתובבו ברחובות ורק מספר נתנו לנו. כל משפחתנו כעסו עלינו ואמרו שאנחנו מטורפים לנסוע למקום שיש בו מלחמה ובמיוחד כשאין לנו בכלל פרטים על הילדה. אני רציתי בת הודעתי להם שאני מאמצת בת ונרשמנו לאמץ ילדה, קנינו בגדים וצעצועים לבת ונסענו. האמנתי שזה גורל ופחדתי להפסיד את הגורל שמחכה לי שם. כשבאנו להכיר את התינוקת שלי הראו לי תמונות של תינוקות בלבד בנים וכעסתי כי דיברתי על אימוץ תינוקת. לבסוף דרשתי לחזור לקייב שוב הם התעלמו מבקשתנו והראו לנו צילום של תינוק 3 חודשים, קיבלנו פרטים שהוא בלונדיני עם עיניים שחורות והחלטנו להכיר אותו. הרגשנו בלב שזה הבן שלנו. הראו לנו ילד בן שנה ו- 3 חודשים, בלונדיני עם עיניים כחולות (מסתבר שהעיניים היו כחולות ולא שחורות) ומיד ידענו: זה הבן שלנו! שכחנו לגמרי שרצינו בת והודענו מיד שזה הבן שלנו והתחלנו בתהליך האימוץ שנמשך עם מפגשי הכרות שנמשכו חודש ימים. ראינו טנקים, חיילים וגם הרבה מאמצים מישראל. ב- 21/8 יהיה יום הולדת לבן שלי והוא יהיה בן 22.
אגב, תרמנו את הבגדים וצעצועים לבית ילדים באוקראינה.
אני מאמינה בגורל והאמנתי שהמספר שנתנו לנו זה הגורל שמחכה לי באוקראינה ופחדתי לפספס את המזל שלי, את מי שמחכה לי באוקראינה. מזל שהתעקשתי לטוס בזמן מלחמה כדי לקבל את המיועד לנו את בננו היקר מיכאל.

פעם לקחתי סיכון בכך שאמרתי למישהו שאני אוהב אותו למרות שחשבתי שאני יכול לאבד אותו, זה היה חבר טוב והחלטתי להצהיר בפניו על המשיכה שלי בסיכון כנגד הכל.

לקחתי סיכון שעזבתי עבודה קבועה בחברת אינטרנט אחרי 8 שנים והתחלתי ללמוד חינוך בגלל שיש לי 2 ילדים מהחינוך המיוחד , שיניתי עבודה ואני עובד בחינוך המיוחד, הסיכון הזה השתלם לחלוטין בסוף .

כשהתחלתי עם החברה שלי
היה וואחד סיכון
גם החלטנו שזה לא קשר לתמיד
אבל עד עכשיו היה לי את הכמה חודשים
הכי טובים בחיים שלי

אמרתי למישהו את האמת מתוך הקרביים מתוך ידיעה ברורה שיש סיכוי שזה יגיד כל מה שיש
אבל החלטתי שאני חשובה יותר מאשר מילים ריקות
יצא משתלם בסוף
אני אשמח להעניק את המתנה הזו לגבר הזה

תחושת חופש אמיתי הרגשתי ברגע שבו הגוף שלי היה שקט – לא דרוך, לא מוצף, פשוט נינוח. זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שהצלחתי לטייל לבד מבלי לקחת איתי את הפוסט-טראומה לכל צעד. ישבתי על שפת בריכה, השמש נגעה בי בעדינות, ופתאום שמתי לב – אני נושם. באמת נושם. בלי פחד, בלי פלאשבקים, רק אני, מים צלולים, ורגע של שלווה. ברגע הזה הבנתי שחופש אמיתי הוא לא מקום, הוא מצב פנימי .
דרך אגב יום הולדת ביום ראשון 3/8 .

Hi

לקחתי סיכון כשהתחלתי עם מי שהיום הוא בן הזוג שלי, אחרי שחברים ניסו לשכנע אותי שאני לא הטעם שלו. מסתבר שהם טעו;)

הלכתי ברגל מבית המלון במדריד לאצטדיון ברנבאו לראות משחק כדורגל של ריאל מדריד.3 שעות ברגל לבד בלי ידיעת השפה פעם ראשונה!הגעתי ליעד כולי נרגש,עשיתי זאת.

אחרי לידת בני השני החלטתי שעבודת ההוראה לבדה לא מספקת אותי ,עזבתי את משרד החינוך, עבודה ומקום בטוח והלכתי אחרי ליבי ללמוד במשך 5 שנים טיפול רגשי בפסיכודרמה ואין שמחה ממני על ההחלטה !!

לפני 12 שנים שלחתי בפייס למישהו שהכרתי דרך חברים משותפים הודעה די ישירה שאומרת שאשמח לצאת לדייט ולהכיר לעומק. היום, 12 שנים אחרי, נשואים + 2 מהממים, בן ובת, וכלבה מתוקה. מה הסיכון אתם שואלים? לקבל לא, להיפגע. לשמחתי, הסיכון השתלם! וכן, הבושם ישרת את שנינו. יתרונות של זוגיות חד-מינית. חח בתכלס, זו זכייה כפולה! תשמחו אותנו ואותי בפרט, זו תהיה מתנת יום הולדת מוקדמת שלי (עוד שבועיים וחצי).

בדיוק סיימתי את שירות הקבע שלי, ותכננתי, כמו רוב החברים שלי, לחפש עבודה בתחום הייטק שקרוב ללימודים שלמדתי. חשבתי לעשות תואר במדעי המחשב, אבל הייתה לי תשוקה סודית שלא העזתי לספר עליה לאף אחד רציתי להיות אמן. תמיד נמשכתי לעבודות עץ, ליצירה עם הידיים, לריח של נסורת. זה היה חלום, אבל ידעתי שזה לא נחשב מקצוע.
ערב אחד, אחרי שחזרתי מטיול ארוך במזרח, קיבלתי החלטה שכולם אמרו לי שהיא משוגעת: במקום להתחיל ללמוד תואר מסודר, השקעתי את כל הכסף שחסכתי בנסיעות בסטודיו קטן ובכלי עבודה. התחלתי ליצור רהיטי עץ ופריטי נוי ייחודיים. כולם מסביב חשבו שזה סיכון גדול מדי, שאני זורק את העתיד שלי. אבל אני הרגשתי שזה הדבר הנכון בשבילי.
בהתחלה היו קשיים. המכירות היו איטיות, כמעט נשברתי כמה פעמים, אבל התמדתי. לאט לאט, התחלתי לצבור קהל לקוחות קבוע שהתאהב בסגנון הייחודי שלי. כיום אני גאה להגיד שהסטודיו שלי משגשג, ואני עובד במה שאני הכי אוהב. בדיעבד, זה היה הסיכון הכי גדול שלקחתי בחיים, והוא השתלם בגדול. בזכותו, אני יכול ללכת לישון כל לילה בידיעה שאני מממש את עצמי.

הזמנתי תיק של מותג על ,יד שנייה דרך באי ביי
בלי לדעת אם הוא מקורי או אם יגיע בכלל.
הגיע אחרי חודש וקצת, הריח קצת כמו מחסן או עליית גג ,מקום שלא נכנסו לשם שנים — אבל היי, כל מי שראה אותו בטוח שזה וינטג' שאי אפשר למצוא יותר,אז הלכתי לסטייליסטית של סלבים והיא בדקה אותו – זה היה תיק סאן לורן מקורי משנות ה-70 המוקדמות, גם אני לא יודעת מאיפה הבאתי את האומץ.

הגעתי לגיל 39 בלי זוגיות מאוד רוצה משפחה וילדים. הגעתי להחלטה שאני לא מוותרת ולוקחת את הסיכון להיות אמא גם בלי בן זוג. עברתי שנים של טיפולי פוריות דרך תרומת זרע מלאים בחשש של מה יהיה ואיך ובסוף נכנסתי להריון וילדתי ילד מדהים שאוטוטו חוגג בר מצווה. אם לא הייתי לוקחת את הסיכון היום הייתי במקום אחר ועצוב.

פעם לקחתי סיכון – אמרתי כן למשהו שלא הייתי בטוחה בו בכלל.
הלב קצת רעד, ההיגיון עשה פרצופים… אבל משהו בי ידע שצריך לנסות.
וזה השתלם.
למדתי, צמחתי, הכרתי אנשים חדשים, והכי חשוב – גיליתי על עצמי דברים שלא הייתי מגלה בלי אותו “כן” קטן.
לפעמים הסיכון הכי גדול הוא לא לנסות בכלל

סוף 2019 , גיל 37 אני מחליט להתפטר מעבודה שאני לא אוהב ולעשות הסבה מקצועית לתכנות. אחרי קורס במשרה מלאה באורך 4 חודשים מתחילה הקורונה. אני לא מצליח למצוא עבודה בתחום. מפה לשם בטוטאל אבטלה של מעל שנה.
בסוף התייאשתי חזרתי לתחום הקודם, מצאתי מקום מעולה ומשם עברתי למקום עבודה בו אני עובד היום. אני מאושר מכל רגע ולא הייתי משנה כלום בדרך שעברתי!