יש ספר אחד, פשוט למראה אך עמוק בנשמה, שלעולם לא אזרוק. הוא ליווה אותי מאז ימי התיכון, חבוי תמיד בתיק או מונח לצד המיטה – כבר 12 שנה שהוא איתי. הדפים שלו מלאים בסימנים קטנים, הערות בעיפרון, קפלים בפינות – כל אחד מהם עדות לרגע שבו חיפשתי תשובה, נחמה או השראה. הוא קרא אותי לא פחות משהקראתי אותו. הספר הזה הפך לעוגן – הוא היה שם בתקופות של בדידות, של התחדשות, של התאהבות ושברון לב. יש בו משהו שמחזיק אותי, מזכיר לי מי הייתי, לאן רציתי ללכת, ואיך, למרות הכול, אני עדיין בדרך. לעולם לא אזרוק אותו – כי בתוכו שמורה חתיכה מהלב שלי.

הייתי לוקחת את אחותי ולוקחת מסרק שהיינו קטנות היינו מסרקות אחת את השניה.

פעם הייתה לנו תחרות חדר בריחה בעבודה שהייתי חדשה בה. השאלות היו על עובדות מעסקת מכר שלשם ביצועה נשכרו שירותיי, ולכן ידעתי מצויין, וגם ניצחתי. כשהגישו לי את הפרס פתחתי חבילת נייר ענקית שהייתה מגולגלת כמו כדור, לקח לי אולי 5 דקות לפרק את העטיפה. בסוף כשהגעתי לפרס גיליתי יצירת אמייל קטנה של צפרדע ירוקה מגישה שפתיים לנשק. בחשיבה הראשונה זו הייתה אכזבה: מה? זהו?!- אבל תוך זמן קצר התעשתתי ונתתי נשיקה לצפרדעון המכוער "חכו, הוא יהפוך לנסיך" אמרתי לקול הצחוק המשועשע מכולם סביבי. אני שומרת את המוזאייקה הזאת עד היום, שנים אחרי שאני כבר לא עובדת שם כבר, וזה בגלל שזה מזכיר לי כמה דברים חשובים על החיים: 1- הנצחון הוא פרס בפני עצמו, גם אם הוא ללא תמורה. 2- הומור עצמי הוא כמו בושם- אם תפזרי ממנו מעט, הוא יקליל כל אווירה, ו-3: אחרי שקיבלתי אריזת נייר ענקית שהכילה צפרדע בגודל שעועית, אני מזכירה לי שדברים טובים באים באריזות קטנות- ואם חשבתם נו שויין, תחשבו שוב- כי כשהציעו לי להכיר בחור שנמוך ממני ב 7 ס"מ- באינסטינקט- כמעט פסלתי ואז הצפרדע הזה הסתכל עליי מהדסק עם השפתיים המשורבבות, והזכיר לי את הלקח הזה. אמרתי "יאללה כולה קפה" ועד היום האריזה הקטנה שלי מביאה לי קפה למיטה, אבל מושקע כזה עם נוצות בחלב. הצפרדע החמוד נח כבר מזמן ליד המיטה שלנו, הגבר הנמוך והגדול מהחיים שלי יודע למי הוא חב את הדייט הראשון שלנו, ואני בכלל שמחה שהבדיחה שאילתרתי במבוכה בחדר בדיחה התקיימה, והאמת?- איזה נסיך?- הצפרדע הפך למלך!- ותודה לאל יש לנו 4 נסיכים מתוקים ועוד נסיכה בדרך.. קואה קואה.

יש לי פינצטה לגבות שהיתה של אמא שלי. פינצטה שלה כשהיא היתה צעירה בערך באמצע שנות ה-60. הפינצטה עצמה היא בערך בת 60 שנה. הפינצטה הכי טובה שתהיה לכם אי פעם.

Ofifin@gmail.com
השרשרת מאמא שלי
זו שרשרת שאבא שלי קנה לה כשהיא נכנסה להריון הראשון (אחותי הגדולה) לפני 36 שנים
קיבלתי אותה מאחותי אחרי שפרצו לנו הביתה ודווקא לי גנבו את כל התכשיטים איי שם ב2012
מאז היא לא יורדת לי מהצוואר לעולם. חלק בלתי נפרד ממני

את המוצץ של הבת הרביעית שלנו שמצאו בכיס המדים של רני שלי שנהרג בעזה ב-18/11/23.
מוצץ אחד שמכנס בתוכו כ"כ הרבה!

את הצמיד שאמא שלי נתנה לי בבת מצווה שהועבר במשך דורות מאם לבת .מסמל בשבילי את החשיבות של משפחה, אהבה וחשיבות של ההיסטוריה שלנו.

לעולם לא אזרוק ציורים של הילדים שהיו קטנים

יש שני דברים שאני לא אזרוק, לא משנה כמה דירות עברתי וכמה פרקים של מארי קונדו ראיתי.
הראשון זאת כרית קטנה שאמא שלי הדפיסה עליה את השם שלי כשהייתה בחודש חמישי. כולם אמרו לה שזה מזל רע להכין דברים לתינוק מוקדם מדי, אבל היא החליטה ללכת עם הלב (ולמזלנו, גם אני וגם הכרית שרדנו).
והשני זאת בובת פרה שקיבלתי כשנולדתי. בגיל 3 שכחתי אותה בסופר, ואמא שלי קנתה לי מחליפה זהה בלי שאשים לב. רק שנים אחר כך היא סיפרה לי את האמת ושתיהן איתי מעל 30 שנה (:

החפץ שלעולם לא אזרוק הוא השעון הישן של סבא שלי. הוא כבר לא פועל, אבל בכל פעם שאני מחזיקה אותו ביד, אני מרגישה כאילו הזמן עוצר ומחזיר אותי לרגעים שהיינו יחד.

צמיד זהב שסבתא שלי ז"ל הגיבורה העניקה לי בכתה א'.
ולא, לא כי הוא עשוי זהב, אלא כי כל נכדות המשפחה קיבלו כזה צמיד בכיתה א'!
הוא הכי פשוט, חלק ולא מעוטר אבל הכי יפה בעיניי ומרגש לראות את הנכדות עונדות אותו ביחד. פריט נוסטלגי וסנטימנטלי להעביר לדורות הבאים.

החפץ שלועלם לא אזרוק הוא סיכה לשער
החום במדינה גומר אותי ולכן תמיד יש לי סיכה לשער לאסוף אותו כך מזעים פחות

כשהבן שלי שכיום הוא חייל היה בן עשר הוא קנה לי ליום המשפחה כרית בצורת לב עם תמונה של שנינו רקומה על הכרית
והוסיף לי גלויה בצד עם מילות אהבה ממנו אליי.
עד היום הכרית מונחת אצלי במיטה והגלויה נמצאת בתיק .

אני ואשתי מירי הכרנו לפני 47 שנים במפגש חברים לאורך הירקון בין פתח תקוה להוד השרון, זו היתה אהבה ממבט ראשון. ליד הנחל גם הקמנו את ביתנו וגידלנו את ארבעת ילדינו ומלפני שש שנים גם את שלושת נכדינו. עד היום חרוטים שמותינו על עץ האקליפטוס הענק ליד הנחל. לכבוד יום הנישואין קיבלתי מאשתי בהפתעה תליון זהב ובו חתיכה מקליפת העץ אותה שמרה במגירה במשך כל השנים. אשמח להפתיע אותה בחזרה במתנה מדהימה לכבוד היציאה לפנסיה בשעה טובה

לעולם לא אזרוק את המחבת פנקייקים שלי

*מפוחית פה*
כשהייתי קטנה רציתי לנגן בפסנתר !
מאחר ולא היה ברור כמה אני רצינית נתנו לי מפוחית פה, להתחלה. אני נשפתי ושאפתי והמפוחית לא חדלה מלהשמיע זיופים צורמים ביותר, לא היה כל קשר בן המנגינה המקורית לצלילים שיצאו מהמפוחית , ביננו לא ידעתי מה לעשות איתה.
לאחר יומיים של השקעה בזיופים ההורים שלי נכנעו והתחלתי ללמוד פסנתר, ניגנתי 10 שנים ואף סיימתי לימודים בקונסבטוריון .
צריך אדם אחד שיאמין בך ולי היו שניים ולכן המפוחית אצלי עד היום למרות שלא הצלחתי לנגן בה מעולם.. וגם הפסנתר.

תעודת זהות של סבתא שלי שנפטרה

אז החפץ שלי הוא סיפולוקס שעובר כבר דורות.ולמי שלא יודע מזה שילך מהר לשאול את ההורים…מדובר על בקבוק שהיה נהוג לקבל במתנה לחתונה…מתנה שעברה מאם לבת.בקיצור זה הגיע גם אליי..אף אחד כבר לא יודע מה זה אבל אני מאלה שממשיכות לשמור עליו בקנאות.

היי, החפץ שאף פעם לא אזרוק היא טבעת שהיתה של סבתא שלי,שנפטרה לפני שנולדתי, ושמעתי עליה מבני המשפחה בעיקר מהורי, ואני עונדת אותה ומרגישה רצף ושייכות וקשר אליה ולזכרה.

בחיים לא אזרוק לפח מסרק כינים! לא משנה באיזה גיל אהיה תמיד הוא עוזר לי לעשות שבילים בשיער ותסרוקת קוקס צמודה ותמיד שימושי כשיש אחיינים

בחיים לא אזרוק את הבובה שלי שמלווה אותי מהיום שבו נולדתי. אחים שלי זכו בה בבית חולים בזמן שאמא שלי הייתה בחדר לידה והניחו לי אותה על המיטה. היא עדיין ישנה איתי במיטה והיא שווה לי יותר מהכל.

החפץ שאני לעולם לא אזרוק זו שמיכה שסבתא שלי סרגה לאחי הבכור ואס היא עברה אלי כשנולדתי. כשנולדו לי ולאחי ילדים כל פעם בשמיכה עברה בין הנכדים ובסוף נשארה אצלי.

לסבתא שלי היה אוסף בבית של פסלוני חתולים ופילים. בטיול הגדול שלי למזרח לפני עשור, ראיתי פילון קטן מאבן בצבע טורקיז ומיד חשבתי עליה, וכמובן שקניתי אותו. לפני כשנתיים כשהדימנציה כבר מנעה ממנה לגור לבד נאלצנו להעביר אותה לדיור מוגן, ובזמן הזה המשפחה פינתה את הדירה שלה על מנת להשכיר אותה.
כששאלו אותי אם יש משהו שארצה מהדירה, הדבר היחיד שביקשתי הוא שיחפשו את הפסלון. למזלי, הקופסא שבה הוא היה עוד לא הועברה לתרומה ואבא שלי מצא אותו.
עכשיו הפסלון עומד אצלי בכניסה לבית בגאווה ותמיד מזכיר לי אותה.

אני שומרת את כל המבחנים שלי מכיתה א׳, כי הם מזכירים לי שבזמנו הייתי גאונה במתמטיקה (או לפחות כך חשבתי כשחשבתי ש-2+2 זה בעיה גדולה). הם כמו אוסף של רגעים שבהם ניסיתי להבין את העולם ולפעמים גם את השאלה. זה כמו מוזיאון אישי שלי להישגים… ולטעויות מצחיקות!
ברור שהיום אני מתגעגעת לזה

לא הייתי זורקת לעולם …. בעצם כלום. לא אכפת לי משום דבר יותר מידי. הכי חשוב לי שהילדים שלי יהיו מאושרים ולידי. עם כל השאר אפשר להסתדר וזכרון הוא בלב, לא בחפצים.

פריט שלעולם לא אזרוק, תמונה ממוסגרת שאמא שלי ז״ל ציירה עם הקדשה שלה על הציור

לעולם לא אזרוק מוצרים של אברולייז שנגמרו

משחת שינים אשמח לזגות