השבוע היה לי שבוע עמוס וקשוח ובאחד הימים פתאום הכל התפרץ ובכיתי. בלי שאמרתי מילה הכלב שלי בא, שם עליי את הראש וישב לידי בשקט.
לא יודעת אם הוא בא לנחם אותי או סתם רצה חטיף, אבל באותו רגע הרגשתי שאני לא לבד וזה עזר לי לקום ולהמשיך.

אני אף פעם לא מרגישה לבד הקפתי את עצמינ במשפחה חמה ועוטפת וחברים סבתא סבא

כשהיה לי הר כביסה בסלון ואף אחד לא הסכים לעזור לי הרגשתי לבד ואז נכנסה השכנה התיישבה ועזרה

חודש שעבר ביום של השריפות עמדתי בפקק חם לי אני עייפה וההראש מלא בלחצים.
הבן שלי בן חמש וחצי מהכיסא מאחור פתאום שאל, אמא את מרגישה בסדר?
שנייה שתקתי ואז הוא פשוט הושיט לי את בקבוק המים שלו ואמר קחי, שתיתי רק קצת.

באותו רגע, בלי דרמה, בלי מילים גדולות, הרגשתי שאני לא לבד

קבענו החלפת דירות עם משפחה במדינה אחרת. היינו לילה לפני הטיסה וכבר היה מאוחר בלילה והרבה דברים היו מבולגנים ודודה שלי המדהימה הגיעה לעזור ולא רק עזרה לארוז גם ניקתה את המטבח והחדרים. לפנות בוקר יצאנו לשדה התעופה. דודה שלי הבאמת מהממת נשארה לישון ולסגור קצוות. גם אמא שלי שדי הביעה דאגה שאנחנו משאירים את הדירה לאנשים זרים באה לעזור ונסענו להרפתקאה והרגשתי שאני לא לבד.
Orzabell@gmail.com

התחושה שאני לא לבד התבהרה לי דווקא כשחזרתי מהלידה הראשונה, רגע לפני שהבית חזר להיות “רק שלנו”.
נכנסתי פנימה, עייפה ומעט הלומה, ופתאום ראיתי: בלונים תלויים בפינות, סירים עם אוכל שהספיק לשבוע, ופתק קטן על השולחן מאחותי:
“אל תשכחי לנשום. וגם לישון. תני לי להיות איתך בזה.”
לא ביקשתי עזרה, לא רמזתי על קושי והיא פשוט הייתה שם בשבילי, בגובה העיניים.
זה ממש כל מה שהייתי צריכה.

במהלך לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה, למדתי קורס מבוא לפסיכולוגיה חברתית. תוך כדי הקורס למדתי על תופעות שונות שאנשים עושים ונדהמתי לגלות שאני לא מיוחדת כמו שחשבתי… נשמע מעליב, אבל אני ממש שמחתי להבין שאני חלק ממשהו גדול יותר, מעולם לא חשתי עד אז ״שייכת״ כמו שהרגשתי באותו קורס

הרגשתי לא לבד כשבעיצומה של הדיאטה של בעלי ושלי קמתי באמצע הלילה בחשאי למזווה.. התכנון היה לאכול קצת מתוקים שהסתרתי במדף העליון, בלי שאף אחד יראה. צעדתי על בהונות בשקט רב, רק כדי למצוא שבעלי כבר שם, מחסל בשיטתיות את הממתקים ששמרתי..

הרגשתי שאני לא לבד וזאת ביום שכל הצוות שלי לעבודה הפתיע אותי בביתי בסופשבוע האחרון וביצע עבורי את כל מטלות הבית של יום שישי -נקיונות , בישולים,קניות להוציא את התאומות מהפעוטון , מקלחות , שעת סיפור ועיסוי מפנק של כפות הרגליים וזאת בהמשך לעובדה שבן זוגי בסבב חמישי של מילואים במסגרת צו 8 ואני צריכה להתמודד ללא כל עזרה במטלות שגרת היום.

כשהחיים הביאו לי כימו (בגלל הסרטן) – אבא שלי הביא לי ליווי צמוד. גם אם זה כלל לישון על רצפת בית חולים ולתקתק לי בקרים. זה לא היה ניו־יורק פאשן ויק, אבל זו הייתה מסלול התמיכה הכי מרגש שידעתי.

החודש עטפה אותי תחושה חזקה של שמירה והשגחה מצד סבתי האהובה שנפטרה לפני שנים רבות. יום השנה העברי לפטירתה היה בתחילת החודש, מצאתי עצמי חושבת עליה הרבה ומתרפקת על הזכרונות. באותו יום איבדתי משקפי ראייה חדשים ויקרים (צילנדרים מורכבים וכו'). גיליתי זאת כשחזרתי הביתה מארוע המוני של העירייה בפארק, לא ידעתי איפה ואיך אבדו, ומהיכן להתחיל לחפש. בלי הרבה תקוות חזרתי לפארק ובדרך לא דרך הם מצאו דרכם חזרה אלי. כל העת הרגשתי שאני לא לבד ושסבתי ז"ל מלווה אותי ועוזרת לי.

דווקא ברגע מאד חשוך שהודיעו לי על הילקחו של אחי אהוד ז"ל הרגשתי את קרבת השם ואת אחי.
אחרת ,אני חושבת,שאי אפשר לשאת את הכאב העצום והחותך הזה לבד.
וזה רלוונטי יותר מתמיד בימים אלו.
מאשרת תקנון

לפני 3 שנים עברתי דירה. הייתי צריכה עזרה בהעברת הדירה. כמובן שלקחתי חברת הובלה. הם היו זריזים ומקצועיים. אבל היתה לי בעיה. אך אחת מהחברות שלי או מהמשפחה לא היו פנויים להיות איתי באותו היום. מה שכן עזר לי והרגשתי ממש הקלה בזכותו זה הכלב החמוד שלי. הוא היה בדירה למעלה וחיכה למובילים כשהם העלו את הדברים שלי. ואני הייתי למטה לבדוק שהם מתקתקים עבודה. תאמינו לי, אין על הכלבים בעולם! הם גם החברים הכי טובים וגם יכולים לעזור בלשמור.

בשנה וחצי האחרונות כנראה בגלל המלחמה הפכתי לרוחנית עשיתי קורס תקשור עם מלאכים . לפני חצי שנה סבתא שלי האהובה נפטרה וחודש אחרי ב30 יום ישבתי בסלון על הספה עצובה ובוכה ופתאום הרגשתי שמישהו נוגע בי בכתף נבהלתי והסתובבתי אחורה ולא ראיתי אף אחד . אחרי דקה בערך שוב הרגשתי שמישהו מלטף אותי בגב שוב הסתובבתי ולא היה אף אחד ואז הבנתי שאני לא לבד זאת סבתא שלי שבאה להזכיר לי שהיא תמיד איתי ❤️

בחדר לידה. למרות שבן זוגי היה שם ונשות צוות, הרגשתי לבד, הרגשתי שאיש לא מבין ורואה מה עובר עליי עמוק בפנים. עד שנכנסה לחדר מיילדת מבוגרת, חייכה אליי, עמעמה את האורות, מחזיקה את ידי ברוך ובטחון. מלווה אותי בדימיון מודרך בקולה השלו, ורואה אותי כל הדרך. לא הייתי לבד יותר.

זה היה ערב כזה כשהרגשתי שהכל פשוט מתפרק העייפות, התסכול, והשתיקה שאוכלת מבפנים. ישבתי לבד בחדר לא באמת רציתי לדבר עם אף אחד. פתאום אח שלי הקטן דפק בדלת ופשוט נכנס בלי לשאול יותר מדי ושם לידי שקית עם חטיפים, גלידה, ופיוסטי קרה. הוא הסתכל עליי ואמר בא לי לראות משהו טיפשי איתך בא לך?’
לא כזה דיברנו הרבה, אבל בדיוק בזה היה הקסם. הוא פשוט היה שם בלי הסברים, בלי דרמות. רק אנחנו,ה מסך צחוק פתאומי מסרט גרוע שראינו, ונוכחות שקטה שעטפה אותי. באותו רגע,הבנתי שאני לא לבד כשיש לך אח שמרגיש אותך גם כשאת לא אומרת כלום, זה שווה הכל.