המשפחה שלי ואני עברנו לגור בארצות הברית לפני שבע שנים כרילוקיישן מהעבודה של אבא שלי כשהייתי בת 13. עברו כמה שנים והגעתי לגיל המיוחל כמובן גיל 18, והחלטתי לחזור לבד לארץ ולהתגייס למרות המרחק מהמשפחה. היום אני נושקת לגיל 21 ויכולה להגיד בגאווה שעברתי שירות מלא בצה״ל כחיילת בודדה, זה הדבר הכי מדהים שיכולתי לעשות לבד. (היה לי קשה בטירוף כן?)
אבל זה לימד אותי המון על עצמאות ובגרות, כלכך שחזרתי לארץ לבד, ועברתי לגור פה לבד.
לפעמים לבד זה לא רע כמו שחושבים.

עשיתי מרק לבד. כן, נשמע פשוט? חכו.
לא מדובר פה על מרק שקיות. אני מדברת על מרק מהסוג שדורש בצל מטוגן, עצמות, שורשים ו-6 שעות בישול.
אני לבד עם סיר בגודל של ג’קוזי קטן, בוכה מהבצל ומתווכחת עם עצמי אם להוסיף כוסברה.
עשיתי הכול בלי מתכון, בלי אמא בטלפון ובלי רשת הצלה.
כשהגשתי אותו, אפילו השכנה מלמעלה ירדה לשאול “מי אחראי לריח הזה?”
ניצחתי. עם כף עץ ביד, וגרב אחת רטובה – ניצחתי.
וזה לגמרי היה רגע שבו הרגשתי כמו מאסטר שף… רק בלי מצלמות

לכבוד יום הנישואים של ההורים שלי הפתעתי אותם עם ספר בישול / ספר זכרונות עם כל המתכונים שהם מבשלים לנו כל החיים, עם מתכונים שהם גדלו עליהם מילדותם וגידלו אותנו, משולב בתמונות של שולחנות החג שלנו, תמונות ילדות שלנו ושלהם ותמונות שלהם מבשלים עם הנכדים. לקח לי כמעט שנתיים לתעד, לערוך, לצלם, לעצב, ליזום מפגשי בישול משפחתיים כדי ללמוד כביכול להכין את המנות, אבל בפועל כדי לצלם ולקבל את המתכון המפורט, להבין כמויות וטיפים חשובים. הדפסתי עותק להורים שלי, לאחיות שלי ולכל נכד, כדי שיהיה מזכרת נצחית למסורת המשפחתית שלנו, וההתלהבות מהספר הייתה עצומה ומרגשת מאוד

טסתי לבד לחו"ל בפעם הראשונה. (צרפת ואנגליה למדתי להכיר מקומות ואנשים. היה כייף.

בפעם הראשונה בחיים אמרתי “לא” – וזה היה כל כך מדהים שזה נשמע פשוט, אבל זאת הייתה מהפכה.
אחרי שנים של “בסדר”, “אין בעיה”, “בטח”,
עמדתי מול מישהו שחשב שהוא יכול להחליט עליי – ואמרתי “לא מתאים לי”.
לא היה שם קהל שימחא כפיים, אבל הדם שלי הרגיש כמו חשמל.
זה היה הרגע שבו הפכתי מגיבורה שקטה – ללוחמת על עצמי.
עשיתי את זה לבד, בלי הכנה מוקדמת, בלי שיחה עם חברה קודם.
ולא חזרתי אחורה מאז.
זה היה מעשה קטן – אבל מבחינתי, הכי מדהים שעשיתי אי פעם

לפני שנתיים, בחורף, כשירדו גשמים, הייתה לי נזילה בתקרה. הבאתי איש מקצוע, עשה מה שעשה.. בחורף בשנה שעברה ראיתי לתדהמתי, שהנזילה התגברה. כשירדו גשמים, מפל מים בסלון ביתי… הזעקתי את איש המקצוע שהתנער מאחריות לתיקון, והציע להחזיר לי חלק מהסכום. עליתי לגג והבחנתי שיש בעיה ביריעות שבעל המקצוע לא עמד על כך. במקום יריעות חדשות באלפי שקלים, קניתי בסכום פעוט יחסית זפת לבנה. בקיץ כשהגג היה יבש, מרחתי פעמיים את הצבע במקומות הבעייתיים. והשנה בחורף אפילו טיפת מים לא טפטפה לי בסלון. על זה נאמר בפרקי אבות: "אם אין אני לי, מי לי… "

בתחילת המלחמה כשבעלי היה 5 חודשים במילואים ואני נשארתי עם ארבעה ילדים ללא עזרה! עשיתי זאת לגמרי לבד. הרגשתי תחושת מסוגלות מדהימה.

היוש…
אז בעצם כל יום אני עושה משהו מדהים לבד…מיום שבעלי מגויס ומשרת מעל 500 יום בשירות מילואים רצוף כל יום שאני קמה מתארגנת מתלבשת כיסוי ראש יפה קושרת מתקתקת 4 בנות מדהימות לגן ביס וחוזר חלילה…ואז אוכל בישולים קניות חוגים וטיפולים רגשיים..כי אין אחד במדינה הזאת שלא זקוק לכך במיוחד הילדים שלנו…מבחינתי כל אקט כזה הוא מדהים…ובייחוד כאשת מילואים לבד…

אמן שהלבד יהיה שוב יחד…ואז בכלל יחד מדהים יחזור להיות בשגרה שלנו…

בגיל 23 (כיום 29) אחרי שטסתי רק פעם אחת בחיים שלי, החלטתי שאני שמה פס על כולם והולכת להגשים את החלום שלי ולטוס למשחק כדורגל של הקבוצה האהובה עלי. אחרי שכולם חששו לשלומי וניסו למנוע את הטיסה לבד, הזמנתי כרטיסים וסגרתי הכל ופשוט טסתי והגשתי חלום!! היה מדהים ומשחרר וכל פעם שאני רק מפקפקת בעצמי אני מזכירה לעצמי את הדבר המטורף שרק אני עשיתי בשביל עצמי!! :)

במשך שנים רציתי ללמוד לרקוד סטפס. יום אחד, אחרי גיל 30, החלטתי שאני הולכת לשיעור. לא הכרתי אף אחד, לא הכרתי את המורה, אבל בכל זאת, הלכתי לבד למקום שאני לא מכירה, וזו הייתה חוויה נהדרת.

ארגנתי לאבא שלי היקר מסיבת יום הולדת בהפתעה עם כל המשפחה והחברים שלו, כולל הכנת סרט מרגש על החיים שלו. אבי האהוב שכל חייו נתן ועזר לאחרים, קיבל לכמה רגעים מלא אהבה ותשומת לב. היה ערב כייפי, נוסטלגי ומלא אהבה ❤️

הפעם האחרונה שעשיתי משהו מדהים לבד היה שנה שעברה כשבעלי חזר אחרי 4 וחצי חודשים ממילואים ונשארתי לבד עם הילדים בלי שום עזרה.. שבועיים אחרי שחזר, נסעתי לסופש בתל אביב לבד!! בלי חברים ובלי הילדים כדי לזכות קצת בשקט ושלווה. נחת, טיילתי , עשיתי קצת שופינג ואכלתי אוכל של מלון.. היה מדהים!!

לפני 7 שנים החלטתי לעשות את הדוקטורט בחו"ל. אני שסובלת מחרדות החלטתי לעזוב את הארץ, המשפחה והבעל(שהתגרשתי) ולהתגורר בגרמניה למשך 3 שנים. גם בגרמניה הסתובבתי את כפכפי "שחר" טבע נאות. היום אני גרה בארץ ….

עשיתי לגמרי לבד: כינסתי את בני משפחתי, לשבוע של ביחד,כייף והנאה בחג הפסח.הפגשתי את הבן שחי עם משפחתו בגרמניה בעקבות עבודה, הבן שנפצע בלבנון ועובר שיקום מסיבי ומשפחתו, הבן בצבא הקבע ומשפחתו כולם יחד בכפר ציורי באוסטריה למנוחה וטיולים.הביחד היה חשוב ומשמעותי.טיפלתי בכל הלוגיסטיקות, התיאומים, ההתאמות כדי שיצליח לנו.

מצאתי את עצמי בחו"ל בלי כסף אחרי שההארנק עם הכסף המזומן והאשראי נגנב 30 שעות לפני הטיסה חזרה לארץ וכל מה שהיה לי איתי היו כרטיס הרכבת וכרטיס הטיסה. התגברתי על הבושה וגיליתי שאפשר, לפחות לזמן מסוים, לחיות מחוץ לשיטה ולמערכת. אני זוכרת את מה שלא קניתי יותר מעשרות דברים שכן קניתי מאז.

אז מתי עשיתי משהו מדהים לגמריי לבד?
בכל פעם שאני מבואסת שאין לי את הפרטנר לעשות את מה שאני חושבת שיהיה הכי כיף לעשות ביחד,
אני מגלה שלפעמים זה גם כיף לעשות- רק עם עצמי.
אם זה לטייל לבד על חוף בתאילנד ולהנות מהשקיעה, כי הפרטנרית לטיול חולה בחדר במלון,
או אם זה לעבור דירה לגמריי לבד, לעצב אותה כמו שאני רוצה, גם במחיר של גב תפוס למשך שבוע, ואז להתיישב עם כוס קפה ליד החלון, ולהיות גאה- וואלה, עשיתי הכל בעצמי.
נכון, הרבה דברים יהיו כיפים יותר ביחד,
אבל לפעמים אין כמו להיות ביחד- עם עצמי.

היום,
ירדתי לרחוב ביאליק ברמת גן, קניתי קפה, קניתי פרחים, התיישבתי על ספסל, התחברתי לאוזניות דודו טסה שר רק לי, וככה לבד הסתכלתי על אנשים … זוגות, ילדים מבוגרים, כלבים… אנשים,
הכי פשוט שיש אבל ממלא.

מצאתי את עצמי לבד בעיר אירופית קטנה, אחרי שהחברה איתה נסעתי חלתה ולא היה בא לי להתקע במלון.. במקום להתבאס, החלטתי להפוך את זה להרפתקה.בעזרת גוגל עשיתי תוכנית לעצמי עם סיור, מסעדה, וטיול רגלי. הכל לבד בפעם הראשונה.
הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו

איחרתי לטיסה בגלל טיסת פנים בארהב, חברת התעופה לא דאגה לי לא לטיסת המשך ולא למלון.. ישנתי על רצפת שדה התעופה בניו יורק עם הולמסים במשך עשר שעות, והעליתי את עצמי לטיסה שלא היתי רשומה עליה, ושגם סוכן הנסיעות לא הצליח להעלות אותי עליה.. פשוט הלכתי לאחראית הטיסה ושכנעתי אותה שתאפשר לי לטוס.. וחזרתי הביתה

זה חתך את התגובה שלי באמצע

טסתי לברלין לגמרי לבד בפסח, במקום לבחור לשקוע. היה קשה, ולא קל, אבל אין כמו מראה של נוף עוצר נשימה כדי לומר לעצמי, "עשיתי זאת".

ישבתי עם כוס יין לבן צוננת במרפסת שלי, המלאה עצים, צמחים ופרחים בגווני הכתום וצהוב, כהזדהות עם כאבם של בני משפחת ביבס ושאר החטופים.
נשאתי תפילה בתוכי, שתבוא ישועה עבורם ויצאו אל האור.

ארגנתי מסיבת רווקות מדהימה ביותר לחברה לגמרי לבד, שכרתי וילה, הזמנתי קישוטים, אפיתי ובישלתי, ארגנתי הכל לפרטי פרטים לבד והיה ממש כייף, כחלן שמחו ונהנו

פעם אחת החלטתי לבנות רובוט בעצמי. לא קניתי ערכה מוכנה ולא השתמשתי בקוד של מישהו אחר, רק אני, כמה רכיבים ישנים שמצאתי במחסן, ומלא סבלנות.
בהתחלה לא הבנתי כלום. קראתי ספרים ישנים על מעגלים חשמליים, צפיתי באינסוף סרטונים ומילאתי מחברת שלמה בתרשימים שציירתי בעצמי. לילה אחרי לילה, חיברתי חוטים, תכנתתי שורות קוד, ופתאום, יום אחד – זה עבד. הרובוט שלי זז! כשהצגתי אותו ביריד מדע במכללה כולם נדהמו. מרצים שאלו איך עשיתי את זה, סטודנטים רצו גם ללמוד, ואני עמדתי שם, מתמלאת גאווה שעשיתי את זה לבד.

ביום באישה האחרון, למעשה חודש האישה, עיריית הרצליה החליטה לפרגן לנשות העיר, רכשתי לעצמי כרטיס בודד לכנס גיבורות, מופע שלם ישבתי ונהנתי מנוכחותי הערה ומהמקום ועפתי על ההופעה בסופה. חזרתי ברגל הביתה מאוחר והרגשתי טוב, שאם כל התקופה הזאת המורכבת שאני עוברת והמצב הקיים בארץ, לא ויתרתי על עצמי, וגם כשרציתי ללכת ולא היה לי עם מי לא ויתרתי מעצם העובדה שהולכת לבד ונהניתי ביג טיים! מסתבר שממש כייף איתי- חוויה ממש! גם להרים לעצמך זה שווה ערך לא פחות מהרמה של אחרים אם לא יותר, שווה לנסות.

הלכתי להופעה (של ניק קייב המדהים) לגמרי לבד, מצדדי מלפניי ומאחוריי אנשים שבאו ביחד והיה לי מדהים ממש!

נסעתי לבית לחם הגלילית, טיילתי לצד נופים מדהימים ובסוף נכנסתי לקטיף של פירות וירקות, קטפתי, אכלתי בשטח וגם לקחתי הביתה. היה כיף

ניגשתי לבד לבחינה בפקולטה לרפואה על מחקר שהגבניתי ממש לבדי

מייד שבעלי נפטר בגיל 47 לקחתי את שלושת הילדים וטסנו יחד להודו. טיול תרמילאים

מתנה בשישי

נסעתי לטיול סקי !היה מדהים!רק אני הורים מושלגים וטבע מדהים.ממש מח

השבוע נסעתי לסבתא שלי לעזור לה בסידור הבית והארון בגדים..
היא ספרה לי שהיא רוצה להתחדש בבגדים וסנדלים לקיץ .לא חשבתי יותר מידי.. ומיד נסעתי לעשות לה יום שופניג בגלילות על חשבוני

מאשרת את כללי התקנון .

דבר מדהים שעשיתי לבד: פניתי על דעת עצמי לשגרירות ניו זילנד בשביל שהם יבואו לעשות הרצאה בכיתה שלי לטובת העמקת ההבנה שלנו בפרויקט שקשור למדינה. הם טסו במיוחד מטורקיה בשביל ההרצאה הזו ואכן הגיעו לבקשתי!!

עשיתי משהו מדהים לגמרי לבד? האמת שכן – כמעט הכול.
אחרי חודשים ארוכים בהם אהבת חיי היה במילואים בעזה ואני ניהלתי בית עם שלושה קטנטנים, עבודה במשרה מלאה, מדיח סרבן, ומייבש עם משבר זהות (או שזו הייתי אני?).
ובתוך כל זה – קראתי מלא, פיתחתי שגרת כושר שלא הייתה לי מעולם, והגשמתי חלום ישן- התחלתי וסיימתי תואר שני, כולל סמינריון שכתבתי בלילות עם עיניים חצי סגורות וקפה חצי חם.
לא היו מחיאות כפיים, כולם בהתמודדויות של עצמם – רק אני, עייפה, גאה ומבינה פתאום איזה כוח יש לי כשאני חייבת. וגם, אם יורשה לי לעוף על עצמי? אמא לא רעה בכלל… או טובה דיה או מה שלא יהיה

עכשיו רק נשאר לשדרג את נעלי הבית לסנדלי קאוויה, כדי שגם הרגליים ירגישו מה זה ניצחון.

ביום הולדת
שלי י עשיתי לעצמי יום כיף עם עיסוי והליכה מרגיעה על הים:)

בחודשיים האחרונים אני יושבת בחדרי בשקט
וכותבת לגמרי לבד ספר פנטזיה לנוער
כתבתי כבר 12 פרקים ונהנית מאוד
אני בת 13 וחצי ובכוונתי להוציא את הספר לאור
כל מי שנתתי לו לקרוא את הטיוטה בינתיים אומר שהספר מדהים…

תרמתי לילדים על הרצף האוטיסטי

בת משפחה שהיתה צריכה סיוע כספי בעריכת אירוע החתונה לבנה נכנסה ללחץ גדול בשל יכולת כספית מצומצמת. בני המשפחה התחילו בויכוחים של "כמה" "למה" "ואיך" לעזור לה. ראיתי שזה מגיע למקומות לא נעימים ואז הודעתי אנעי אערוך לה לבדי את האירוע כולו!!
היא כ"כ שמחה והתרגשה ואני לא פחות…

מאשרת את התקנון

הדבר הכי מדהים שעשיתי הוא לקנות בית, לבד, בכוחות עצמי בלי עזרה כלכלית מאף אחד. זה דרש ועדיין דורש ממני הקרבות וצמצום במשך שנים אבל לגמרי שווה את זה ואני גאה בעצמי מאוד

ממש לפני שלושה חודשים. עברתי לקוסטה ריקה לגמרי לבד

נסעתי עם בעלי בחנוכה לפני 23 שנה בחודש תשיעי בהריון עכוז.בדרךהיו לי כאבים והלידה התחילה.עצרנו ממש בקרבת סורוקה. התפללתי לשם ,הלידה התחילה ופחדתי אפילו ללחוץ כדי לא לסכן את הולד .בלידת עכוז אסור ללחוץ.חסדי השם ותוך כמה דקות הוא הגיח לאוויר העולם .ילד אור ולידת נס כמו פעם עם הקשבהלגוף ועזרת שמים.
היום הוא כבר אבא בעצמו.

בגיל 65 הצטרפתי לבת לטיול הגדול וייטנאם קומבודיה, נפרדנו והמשכתי לבדי לבנקוק וקוסומוי. מה שלא עשיתי בגיל 20, עשיתי לבדי בגיל 65:אומגות,טיולי גיפים,רוף בר, חופים.

אחרי לידת הבן שלי סבלתי מכאבי מפרקים קשים ולא יכלתי להרים אותו או להסיע את העגלה. אחרי כמה חודשים ממש קשים והטבה שהושגה דרך טיפול תרופתי, ספורט, תזונה ועוד, אני זוכרת את הפעם הראשונה שירדתי איתו לבד עם העגלה ואת תחושת ההתרגשות והגאווה שהייתה לי בזה שהצלחהו, אני והוא, לעשות את זה.

אוקטובר 7 גרם לי לחשב את *הצעדים* שלי מחדש: עזבתי משרה נוחה וחזרתי להיות סטודנטית ובקרוב אתחיל קריירה חדשה בתחום הטיפולי

ב7/10 סגרתי שבת בבסיס שלי שבעוטף, באותה שבת הייתי בכוננות כיתת חי"ר. כשהתחילו האירועים הקמב"ץ התקשר אלי, אמר שהוא לא מצליח להגיע לבסיס וביקש שאקח פיקוד על הכיתה בהגנת הבסיס. פרשתי את הכוחות בנקודות האטרטגיות וריכזתי את שאר החיילים במקום מוגן וככה החזקנו את הבסיס עד שהגיעו לוחמים אמיתיים ולקחו ממני את המושכות של הגנת הבסיס.

בגיל 33, החלטתי שלא מחכה יותר לעוד מישהו ולגמרי מאמינה בעצמי ומביאה לבד ילד, ללא ספק חושבת שזה מדהים לגמרי ;)