הפעם האחרונה שהרגשתי לא אני היא שגיליתי שאני בהריון. נכון בחרתי בדבר , נכון זה על םניו דבר עצום ומשמח
אבל רגע אחרי ההבנה התחיל טריפ משוגע שעדיין לא הסתיים שהוא שינויים מטורפים שהתחילו לקרות לגוף שלי.
אבדתי תחושה של עצמי , מאוד מטלטל
אני עדיין במסע, מקווה לחזור להרגיש אני או יותר נכון להתחיל להרגיש את עצמי המתחדשת הבוראת חיים.

הרגשתי שאני ממש לא עצמי כשהייתי מנסה להתאים לתקנים של יופי שהחברה כופה על נשים. השוואות בלתי פוסקות למראה חיצוני גרמו לי להרגיש שאני לא יכולה לאהוב את עצמי כפי שאני ושאני חייבת לשנות דברים בחיצוניות שלי, זה גרם לי להרגיש נתק ממה שאני באמת.

הרגשתי שאני לא עצמי כשנתקלתי בציפיות חברתיות מופרזות להיות "מושלמת" – להיראות בצורה מסוימת, להיות אמא וקרייריסטית בו זמנית, ולשחק את תפקיד הכלה והעקרת הבית בצורה מסוימת. זה גרם לי להרגיש שאני לא יכולה להיות פשוט אני.

בערך פעם בשנה אני צריכה לארגן אירוע לעובדי החברה, באירועים האלה אני לא ממש אני, אני הופכת למישהי יותר שמחה, יותר חברותית, מדברת עם כולם, אבל מרגישה קצת מנותקת מעצמי, לא יכולה לעצור לחשוב אלא כל הזמן לחייך לכולם ולוודא שהכל עובד. כשאחר כך שואלים אותי איך היה האירוע תמיד אין לי מושג מה לענות, אני לא מרגישה שנכחתי בו באמת אלא פשוט תפעלתי אותו.

בכל השנה וחצי האחרונות, מאז ה 7.10 הרגשתי שאני, החזקה והשמחה כבר לא ממש עצמי. החרדות עלו והציפו והצער היה עמוק מנשוא. ככל שעברו הימים הרגשתי צורך להתחפר בספה ובבית ובקושי הצלחתי לתפקד. בעלי היה יוצא בלילות לשמור על היישוב ואני הייתי ישנה עם הילדים בממד, מנסה לדבר לעצמי, ולהירגע.

הלילות היו הכי קשים. היו לא מעט עליות וירידות. לאחר הפסקת האש וחזרתם של חלק מהחטופים התחלתי לחזור לעצמי, לא לגמרי אבל אני מנסה להשקיע בגוף ובנפש, לעשות ספורט, לטפח, ולנסות להתאוורר ולהתאושש מהתקופה הקשה שאנחנו עוברים כמדינה וכאנשים פרטיים. יש עדיין רגעים קשים, לא אשקר, אבל אני נאבקת בקשיים למען הרגעים הטובים שעוד צפויים לנו.

וכמו אחרי לידה כואבת, אנחנו הרי לא באמת 'חוזרות' לעצמנו, אלא מגלות את עצמנו החדש, בתקווה שהוא יהיה אפילו חזק יותר וטוב יותר.

ביום החתונה שלי הרגשתי ממש לא עצמי, התוצאה הסופית הייתה מרשימה וכולם התלהבו מהמראה שלי. אני לא אישה של עולם האיפור, פחות אוהבת שנוגעים בי ולכבוד יום החתונה הייתי במספרה ואצל מאפרת והרגשתי ממש בובה. אני יכולה להבין מדוע נשים משקעיות מאמץ וכסף במראה החיצוני. בעיניי חשובה שגרת הטיפוח היומיומית ופחות משקיעה מאמץ באיפור ושיער.

לפני כחודשיים התחלתי להרגיש עייפות ויצא שאפילו נרדמתי בצהריים כמה פעמים. אני עובדת מהבית כרגע אבל הפעמים היחידות בהן נרדמתי בצהריים היו כשהייתי חולה. מעבר לזה גם אם רציתי, מעולם לא הצלחתי להרדם בשעות היום. אני לא מהאנשים שישנים צהריים..
הלכתי לעשות בדיקות דם והסתבר שממש חסר לי ברזל ואני זקוקה לעירוי..
האמת, אני כנראה גם זקוקה לחופשה ומתאים לי קיט כזה כי אני מזמן מכורה למוצרים של מהות♥️

גיל מעבר, גיל מעבר. אני כבר לא אותו דבר. בבטן שומנים. המוח הוא טלאים טלאים, בלילות מזיעה גלונים. גלי חום כשהכי לא מצפים ואת הבעל והבן, בא מעצבים להעיף למרחקים. גיל מעבר, גיל מעבר אולי תעזוב אותי מחר?

הרגשתי שאני לא עצמי בעבודה הקודמת שלי, הייתי צריכה לשבת כל היום מול מחשב ולעשות עבודה שלא ממצה את הפוטנציאל שלי, משעממת, לא מקדמת אותי, והכל היה למראית עין. לקח לי שנים, ולמדתי תוך כדי ועשיתי הסבה מקצועית לתחום שאני אוהבת, לעזור לאנשים.

אני בדרך כלל מאוד אמיתית ומאוד אני. בחג החנוכה שהיה הרגשתי שזאת לא אני עם איך שהתנהגתי. אחותי הגיעה עם החבר החדש שלה, וכולנו היינו מאוד מאופקות ומנומסות אחת כלפי השנייה. אני בדרך כלל מצחיקה ונעימה, ופשוט ישבנו סביב השולחן בלי לדבר , בלי לחייך. ממש לא אני האמיתית. זה היה מוזר מאוד. ברגע שהוא הלך התחלתי להריץ בדיחות. כשלי יהיה בן זוג לא אתנהג ככה. אהיה אני עצמי.

לפני כמה חודשים הרגשתי שאני לא עצמי כשעברתי ליד המראה הסתכלתי על עצמי, חייכתי ולא בדיוק הצלחתי לחייך. העיניים שלי היו עצובות והחיוך פשוט לא עלה. זה נשמע מוזר וזה גם הרגיש מוזר.. אני בן אדם מאוד שמח ומאוד חייכן וכשזה קרה לי הבנתי שמשהו לא בסדר ושעובר עליי משהו אם אני לא מצליחה אשכרה לחייך. אחרי שיעורי בית עם עצמי מהר מאוד עליתי על הבעיה והצלחתי לחזור לעצמי, בחנתי את זה שוב מול המראה והחיוך חזר, עם עצמי הבנתי שהצרות לא נשארות אצל אותו האדם לתמיד ושכן צריך לתת מקום לעצב אבל לא לשקוע בו יותר מדיי כי יש יותר על מה לשמוח, גם אם לעיתים זה לא נראה ככה (; תודה.

כל אירוע בבית ספר שבו צריך לחייך ולהיות נחמדים לאנשים רנדומליים.

ב 7 לאוקטובר נתקעתי באיסטנבול.הכל היה כאוטי,לא ברור ומפחיד מאוד.התחילו הפגנות נגד ישראל ממש מתחת למלון בו שהיתי.לא הצלחתי למצוא טיסת חילוץ הביתה כמה ימים,ופחדתי לצאת מהחדר.בשלב כלשהו לא היתה לי ברירה והייתי מוכרחה לצאת,אז ביקשתי מהקבלה במלון שישיגו לי צעיף או כיסוי ראש,עטפתי את עצמי ווהתפללתי שלא יבחינו בזה שאני ישראלית.לא הוצאתי מילה מהפה וחזרתי למלון הכי מהר שיכולתי.זו היתה הפעם היחידה בחיי שחששתי מאוד להיות ישראלית ונאלצתי לשחק אותה מישהי אחרת.